שלוש עובדות שכולם יודעים: יצחק רבין למד בבית ספר כדורי, לאמא שלו קראו רוזה והשיר האהוב עליו מכל היה "שיר הרעות". הביוגרפיה האישית של ראש הממשלה לשעבר מדוקלמת בעל פה על ידינו ועל ידי כל מי שעבר במערכת החינוך או בילה באיזה 4 בנובמבר בבסיס צבאי. צמד המילים "מורשת רבין" הפך להיות שגור בפי כל מחנך, ובראשו של כל פאנל בהשתתפות שועי הארץ.
אבל כל זה הוא קשקוש אחד מוחלט. כי עם כל הכבוד ליצחק רבין, שצעד בראש מחנה השלום ועשה שלום עם ירדן ולחץ יד ליאסר ערפאת – הוא לא מוזכר ביום הזיכרון שחל השבוע בגלל היותו מנהיג דגול שהלך לעולמו. אחרי הכול, מתי בפעם האחרונה השתתפתם בעצרת לזכר בן גוריון או מנחם בגין? אפילו את יום הרצל, שהוא עוד פחות שנוי במחלוקת, מציינים רק בכנסת. אז למה אנחנו לא זוכרים את הסיבה האמיתית של יום הזיכרון הזה?
אולי פשוט צריך לשנות את השם - במקום יום הזיכרון ליצחק רבין, שיהיה יום הזיכרון להתנקשות בראש ממשלת ישראל. אולי אז נזכור מה שבאמת אפשר ללמוד מהיום הזה, ומעולם לא למדנו. כי חוסר היכולת שלנו לדבר מחנה אחד עם השני נותרה בעינה. בקרב שמאלנים לא יימצא ימני פרימיטיבי, ובקרב ימנים תמצאו להבות שנאה כלפי השמאלנים יפי הנפש. ושיח משותף ביניהם יתקיים רק על השירים האהובים על יצחק רבין, בהתרפקות על הימים של אז וארץ ישראל היפה.
פוליטיקה בבית הספר? השתגעתם?!
בדיוק בגלל זה הפסקתי ללכת לכיכר. בגלל שנמאס לי לשמוע הספדים על האיש שהיה ואיננו, ובגלל תחושת החנק שאפשרה רק לאנשי שמאל להרגיש חלק מהאבל הלאומי. רציתי ללכת אליה גם עם חבריי הימניים, דווקא בשל היותנו חלוקים כל כך, כדי שנזכור עד כמה השנאה וחוסר הסובלנות יכולים להיות מסוכנים. כי אולי הייתי רק בת 10 כשרבין נרצח, אבל את הימים שאחרי, ואת הפעם הראשונה שבה ראיתי את אמא שלי בוכה, אני עדיין זוכרת כימים ששינו את ההיסטוריה הישראלית.
לנכס את יום הזיכרון הזה למחנה השמאל זה כמו להגיד שיום השואה הוא רק לאשכנזים, וזה תהליך מסוכן שמתרחש רק בגלל שאת הילדים שלכם מלמדים בבית הספר שרבין היה מלח הארץ וראש ממשלה מושלם ומנהיג שלא היה כמותו. אבל מה ציפיתם, שינקו את היום הזה מהתדמית הנוסטלגית שבו וייגעו בנושאים הכואבים והפוליטיים שבו? פוליטיקה בבית הספר?! ודאי השתגעתי! הרי מערכת החינוך לא מעזה לגעת בנושא הטאבו הזה. סקס? סמים? אלכוהול? על כל אלה מזמינים אתכם לדבר בבית הספר, כי אם לא תדעו תסכנו את עצמכם. אבל על פוליטיקה? חס וחלילה.
ואז אנחנו יוצאים מבית הספר הא-פוליטי לצבא הא-פוליטי, והופכים לאנשים א-פוליטיים. אפילו המחאה החברתית הפוליטית הפכה להיות א-פוליטית, רק כדי לא להפחיד אתכם עם המילים "שמאל חברתי". אז אתם יכולים להמשיך לצעוק "רווחה" ולחשוב שאתם ימנים.
דברו עם הילדים על פוליטיקה, תהפכו אותם לאנשים עם דעה, אחרת הם לעולם לא יבינו שזה מותר, לא ידעו איך נוהגים עם אדם שיש לו דעה אחרת. תזכירו להם ולנו ביום הזיכרון הזה איך כולנו ראינו את השנאה מציתה את הגפרור שהוביל לשריפת הענק. אחרת, ביום שאחרי דליה רבין ונועה בן ארצי כבר לא יהיה מי שיזכיר לנו את היום הזה, והוא יהפוך למין זיכרון עמום בתולדות מדינת ישראל. ואחר כך שכל אחד יחליט בעצמו איזה מין מנהיג היה יצחק רבין, ואם הוא הטוב שבראשי הממשלה או לא.
מה למדנו מרצח רבין? כתבו לנו תגובות