הדרך הכי טובה לדעת אם נכבשתי בקסמה של איזו תוכנית היא אם בתום הצפייה אני מנסה לחיות אותה. אחרי שראיתי בפעם הראשונה "הסופרנוס" ניסיתי לדבר כמו כרמלה, אחרי צפייה ב"גוסיפ גירל" מדדתי את כל הארון וקשרתי סרטים בשיער א-לה בלייר וולדורף. בפעם הראשונה שראיתי "מחוברות" הסתובבתי בבית, רדופת מצלמה בלתי נראית. דיברתי אל המראה ואימצתי לעצמי מניירות מירי חנוכיות, הרגשתי את כאבי הלב של ליאת בר-און ומשחתי לק אדום על הציפורניים העלובות שלי כאילו הייתי דנה ספקטור. בינתיים, חמישה פרקים לתוך "מחוברות 2", זה לא קורה לי.
יש אלף סיבות למה העונה השנייה של הסדרה שהפכה פה סדרי עולם פחות עובדת: ליהוק מעט שחוק של וריאציות על התל אביבית הממוצעת; קושי לחוות שוב את האמוציות ואת החשיפה הגדולה של נשות "מחוברות" אחרי הבום הגדול שעשתה עונת "מחוברים" המצוינת, שהלכה הכי רחוק שאפשר; אוברדוז של ריאליטי שנייה אחרי ש"האח הגדול" נגמר ואחרי שכבר התאהבנו בבנות "בקרוב אהבה". הכל נכון, אבל אחרי חיפוש וחיטוט מצאתי את מה שלא עובד שם מבחינתי, וזה סינדרום "הישרדות 2".
העונה השנייה של "הישרדות" הישראלית הייתה טובה, אבל היא הייתה טובה מדי. הישראלים הם תלמידים שקדנים כשזה מגיע לריאליטי, וכבר בעונה השנייה השורדים ידעו את כל הטריקים. הם הגיעו למשחק כשהם משננים בראש אסטרטגיות וטקטיקות, חושבים חמישה מהלכים קדימה ומחסלים בסיכול ממוקד כל מי שיכול לעמוד בדרך שלהם למטרה.
מאמינה אבל לא מזדהה
וזו בדיוק הבעיה ב"מחוברות 2". מעבר לחילופי המשמרות בין יוצר הסדרה דורון צברי לבמאית המנוסה ג'ולי שלז, יש תחושה שהמחוברות (מלבד אולי מיקה קרני, שהיא ובעלה מיקי שביב ממשיכים להיות אותנטיים ואמיצים להכאיב) לקחו על עצמן לספק לנו בכל פרק סיפור עם התחלה אמצע וסוף, כאילו האחריות ליצירת נרטיב נמצאת על כתפיהן ולא על ראשם של העורכים והבמאית.
העובדה הזאת לא יוצרת בהכרח תחושה של חוסר אמון – אני כן מאמינה להילי שהיא מפחדת מחוסר הגשמה עצמית, או לדינה אברמסון שהיא חווה איזו תחושת זרות בעולם הדתי על חוקיו, אבל אני לא יכולה להתחבר אליהן מהמקום הרגשי. קחו את שיר נוסצקי, שאומרת שמבחינתה הריון כרגע זה כמו דלקת גרון ושזה משהו שצריך לקחת כדור כדי להעלים אותו וזהו. אני מאמינה שבגיל 25, במקום בו היא נמצאת כרגע, ילדים זה לא אופציה, אבל אני גם מרגישה שהמשפט הפרובוקטיבי הזה מחושב מדי, ושהיא מקווה שהוא יעשה לחשיפה שלה בעקבות "מחוברות" את מה שעשתה לקריירה שלה כתבת החשפנות ב"טיים אאוט".
גם כל האריזה עצמה לא בהכרח עוזרת להתחברות המבוקשת כל כך: קטעי וידאו שמשולבים בתוך השיחות של הבנות עם המצלמה, פריימים ולוקיישנים ארטיסטיים מדי, סינקים מתוסרטים שמעוררים מבוכה אצל הצופה שבא מוכן לחוויה אותנטית יותר. כל אלה ביחד ממסמסים לי כל אפשרות למצוא את עצמי בתוך החשיפה הזאת. ואם הדמויות עצמן לא מתמסרות אליי באמת – איך אפשר לצפות ממני לעשות את זה?