"אז יחד כן ללכת יחד / כן ללכת יחד אל האור / יחד זה הזמן ביחד / ואיתך ביחד לאהוב" מאיר בנאי ב"שירו של שפשף" (מילים יאיר ניצני), שהושמע לפני ההפגנה
עם סיום ההפגנה ההיסטורית של עשרות אלפים מעיר האוהלים ברוטשילד אל רחבת מוזיאון תל אביב, אפשר לקבוע בבירור כי בשורה חדשה הגיעה לפוליטיקה הישראלית. השילוב בין אנשי האוהלים מרוטשילד, ערי האוהלים בשאר הארץ, הרופאים השובתים, הסטודנטים ועוד קבוצות רבות, הראתה שהגענו לסולידריות הכל כך נדירה בין מעמד הביניים למעמד הנמוך.
מול עינינו דור חדש, צעיר ומלא אנרגיה, החליט לצאת מהבועה ולהתחיל להילחם על המדינה שלו, על החיים שלו. החילוף הבין דורי הזה הביא רוח חדשה לגמרי - כך חזינו בשלומי שבת שר בהפגנה, כתשובה לכל אלו שיצרו הפרדה בין מוזיקה ים תיכונית למחאה. וכך שמענו סיסמאות של "מהפכה של אהבה", או דרישות להעלות חומרים מההפגנה לפייסבוק, טוויטר ויוטיוב. וגם בקשה של אחד ממארגני ההפגנה במגפון מהקהל הצעיר לתת מקום לקהל המבוגר, בקשה שגרמו להרבה לתהות אם הם "המבוגרים" עליהם הוא מדבר.
צאו מהמרפסת המדינה קורסת
מזה עשרות שנים מדינת הרווחה שוקעת. ב-77 בגין הקים משטר ליברלי עם טיפל'ה זכויות סוציאליות לאוכלוסיות המוחלשות. באמצע שנות השמונים פרס יזם תוכנית ייצוב כלכלית, שמטרותיה היו הפחתת הגרעון ואיזון תקציבי. מטרות אלה מנעו את הרחבת התקציבים החברתיים והביאו לשקיעה בתוך הפערים החברתיים הגדלים. ב-2001 נתניהו החמיר את המצב כשהחל את המהלך הניאו-ליברלי המקיף שכלל הפרטה מאסיבית של נכסי ציבור, קיצוץ רוחבי בכל תקציבי הממשלה, לחימה באיגודי עובדים והחלשת מעמד העובד. הדור הקודם, זה שנולד בשנות החמישים והשישים, רחש כבוד רב למהלכים הללו, מתוך מחשבה שפתיחת המשק לתחרות ושוק חופשי תביא שיגשוג ורווחה לכל. אך העוני, האי שוויון והפערים רק גדלו.
אבל הדור הצעיר, שנקרא לו הדור השלישי, כבר לא מוכן לאכול את הפירות האלה. הצעירים האלה החליטו לקום ולומר עד כאן, אנחנו מאוחדים, הסתיימה מדיניות הפרד ומשול. צריך להפסיק להפוך אוכלוסיות שלמות לאויבות בשל זהותן ואחרותן. כולנו עם אחד, ויש זכויות חברתיות שמגיעות לכולם.
ממשלת נתניהו התייחסה עד כה בזילזול למחאת האוהלים, אבל עכשיו חבריה מבינים ששעותיה ספורות. האופוזיציה מצידה מבינה שיש חשיבות לא רק לחזון מדיני, אלא גם לחזון חברתי. מעברת רוטשילד נגעה בעצב חברתי חשוף וכואב שזקוק לא לטיפול שורש, אלא לעקירה ושתלים חדשים.
ביבי, עזוב את תרופות השווא
הציבור שזעק בהפגנה "גם שמאל וגם ימין רוצים דיור זמין" ו "העם דורש צדק חברתי" הראה בגרות. הפוליטיקה בישראל, שאינה חברתית-כלכלית אלא מדינית, נדרשת לזוז ולאפשר למושגים חדשים להיכנס ללקסיקון. דווקא מחאה שצמחה ללא חינוך פוליטי וחברתי, באקט מקרי וחסר סיכוי, הביאה להסכמה רחבה על מושג הבית וחיוניותו להמשך ההישרדות לדורות הבאים. כאן שיתופי הפעולה של כל האירגונים הביאו לשיחה ציבורית שלא היינו עדים לה בעבר. חזרה הלגיטימיות לדבר על דור דורש צדק ולא רק דור דורש שלום. גם השמאל שהוספד לאחר כשלון הסכם אוסלו, מהומות אוקטובר ואינתיפאדת אל אקצה, חזר לחיים. אך הפעם בהרכב שונה לחלוטין.
נתניהו ינסה לתת תרופות שווא למחלה הקשה של היעלמות הביטחון התעסוקתי והזכות לחיים בכבוד. יועצי התקשורת ימשיכו לנסות לתקוף באופן אישי את מארגני ההפגנה ולהדביק להם תגיות. אולי אפילו שר האוצר יוחלף באחר. ואם זה לא יספיק, הממשלה תנסה להתחיל במלחמה מיותרות נגד הפלסטינים בספטמבר או נגד איראן (כפי שהתריע מאיר דגן).
אבל הסחות הדעת לא ישנו את התמונה. הנתונים יישארו אותם הנתונים, הפריפריה תישאר פריפריה ורק האליטה תיהנה מהרווחים והצמיחה. הפתרון האמיתי הוא שינוי כולל של מדיניות, הגדלת תקציבים חברתיים, התערבות תקציבית וחשיבה סוציאל-דמוקרטית. המנהיגות שצמחה במאבק באופן אורגני עשתה עבודה נפלאה, אבל המשך הדרך צריך לבוא באמצעים מסודרים של החלפת מנהיגות, שלטון, מדיניות וערכים. הדרך לצאת מהעבדות במצרים עוד ארוכה, אבל היום משה אמר את דברו מול פרעה. נצטרך להיות חזקים ביותר כדי לעבור את המסע במדבר ולהגיע אל הארץ המובטחת.