בסוף הסרט "אור" של קרן ידעיה נכנסת אור (דאנה איבגי) לתוך מסיבת גברברים צעירים. הם רוקדים לתוך שיכחה, ואינם יודעים שהנערה שנשכרה לשמש לסיפוק שירותיהם המיניים נלחמת על חיי אימה ועתידה. העובדת הסוציאלית, השכנים, החבר, העבודה, המורה – כולם ויתרו עליה. וגם הגברברים שניגשים לטקס החניכה השוביניסטי, המנצל, הפושע שוכחים להביט באור, שלא בכדי נקראת כך.
הכניסה של הגיבורה למסיבה קורעת את את הבטן, ואנו יודעים שהיא לא תחזור לקדמותה אחרי הניצול הקבוצתי. אבל בחיינו יש רגעים של החלטה, בהם אסור לנו לפעול באופן אוטומטי. אנחנו יכולים לשנות את כללי המשחק הנורא.
כולנו למדנו עד כמה המאצ'ואיזם הישראלי חלול ואפל, באחד מהפשעים הקשים שפורסמו ברבים – במהלך מסיבת הרווקים שלו, מאבטח הרמטכ"ל לשעבר ארז אפרתי נעצר בחשד שניסה לתקוף מינית צעירה. שופטי בית המשפטי המחוזי קבעו כי ההתנהגות של אפרתי מאפיינת עבריין מין סדרתי, וגזרו עליו שמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום פיצויים בסך מאה וחמישים אלף שקל לקורבן.
אך בישראל הפשע המיני לא מבוצע פעם אחת, הוא חוזר על עצמו מספר פעמים גם בתוך בית המשפט, במשחק התפקידים המעוות של הצדק. אפרתי עירער לעליון והחליט להביא פרטים חדשים. ראשית, פרקליטו של השטן התלונן על כך שהמשטרה לא עשתה בדיקת אלכוהול, כאילו שהעובדה ששתה יכולה להסביר את מעשיו הנלוזים.
וכשזה לא עזר, הוא הלך על הקלף המנצח, הסיבה הביטחונית. וכך סיפר אפרתי על שהתרחש בליל מעשה הפשע: "ראיתי את הכל כאילו מבעד למסך, הרגשתי את דפיקות הלב שלי תוך כדי הליכה. עקבתי אחרי דמות ואז כשהיא נכנסה לרכב וסגרה את הדלת, טסתי לכיוון הרכב וכמו בתרגולת בצבא הוצאתי את המפתח מהסוויץ'. הרגשתי פחד, חשבתי שמדובר במחבל". בישראל של ימינו נראה שניתן להפיל הכל על המתח הלאומני. כך הפך ארז אפרתי את הקורבן לאוייבת.
סאבלימינאלית, היזהרי מהצל
המסקנה ברורה: נשים, בחורות, נערות וילדות, אם אתן מסתובבות במקרה במתחם בילויים בלילה ויש לכן צל כהה, היזהרו מלעבור לצד מאבטחים ביטחוניים לשעבר ששמרו על חונטת הגנרלים באליטה הישראלית. הם עלולים לחשוב שאתן מחבלות, ולהתקיף אתכם בניסיון למעשה סדום.
הליכה בלילה היא מעשה נפרד לגברים ולנשים, שנהנים בפועל מזכויות שונות ומתחושת ביטחון הפוכה. הנשים נולדות לתוך חברה שבנתה תפקידי טורף ונטרף. לצערי התפקידים עוד לא השתנו, כי קובעי המשחק לא השתנו. עכשיו תפקיד מערכת המשפט לקבוע חד וחלק כי לא אלכוהול ולא תירוצים מצוצים מאצבע הנשענים על סיבה "ביטחונית" מפוברקת יצילו אנסים ומטרידים מעונש. עלינו לספק ביטחון לנשים.
הבכי של אותה צעירה צריך להיות הבכי של כולנו. חייה האבודים, הלילות הלא פתורים של הוריה, צריכים להיות הלילות האבודים שלנו. כי ארז אפרתי הוא לא מקרה שמחוץ למערכת - הוא עצמו המערכת. הוא הגבר הכל יכול שהחברה האלילה וייצרה מתוך מערכת החינוך, וקל וחומר בצבא.
הבכי שלה במשפט, בעקבות ה"מידע" החדש של אפרתי, הוא אור אדום לחברה בה זכרים לא יודעים גבול. יהלי סובול צדק כשכתב בשירם של מוניקה סקס "כל החבר'ה" את הגבריות הישראלית הפושעת כמעשה חברתי: "אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי / הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה / הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה".