"כשהייתי בן 13 או 14, בכתה ז' או ח', חבר מהכתה לימד אותי טריק. אפשר לגעת בתחת של בנות בלי שהן ישימו לב... הטריק היה ללכת עם היד בצד הגוף, כשגב היד מופנה קדימה. אם נצמדים קצת יותר ממה שהצפיפות מחייבת, לא הרבה יותר, גב היד יגע בתחת של הבחורה אליה נצמדת. בגלל כל הצפיפות והבלאגן המגע היה עדין, בלתי מורגש כמעט, וסכנת ההתפסות היתה אפסית" (מתוך האתר "תא וידוי")
לפני ימים ספורים עלה לרשת האתר "תא וידוי", וכמו כל תופעה חדשה ובלתי מוכרת, החל להתפשט כאש בשדה קוצים במרחבי הרשתות החברתיות. מטרתו של האתר, כמתואר בדף הצהרת הכוונות, היא להיות מקום "שבו גברים יכולים להתוודות על מקרים שבהם פגעו או נפגעו מינית", הן על מנת לעודד את הדיון בנושאים הללו בספרה הציבורית, הן על מנת "להראות לעולם שאפשר גם אחרת". ובהרחבה: "הנורמות החברתיות לגבי גברים, נשים והיחסים ביניהם מקולקלות מאד... גברים יכולים להפגע ולפגוע בגלל נורמות מקולקלות... זוהי התחלה של דרך שתבנה אתוס גברי חדש, מודע, כזה שלוקח אחריות ומכוון לתיקון."
על פניו, חזון אחרית הימים. הידד! גברים סוף סוף מוכנים לקחת אחריות, להתוודות, להכות על חטא, להבין ששגו. מי יודע, הרשיתי לעצמי לחלום, אולי יום אחד גם הנשיא לשעבר קצב יכתוב איזה וידוי נחמד על א' ומה שהוא עשה לה במחשכי הלשכה, יתנצל, ויואיל בטובו סוף סוף להיכנס לכלא.
קורבנות או פושעים?
אלא שהמציאות, כמו תמיד, רחוקה מהפנטזיות הרטובות של החוג למגדר. מנהלי האתר מכוונים את הקוראים והמגיבים לפוסטים השונים להתנהל כלפי הכותבים בכפפות של משי ממש. כך, בדף "מדיניות התגובות" מפורטת האג'נדה של האתר בנוגע לתגובות גולשים: "התגובות בתא וידוי נועדו לחזק את הכותבים, לאפשר הזדהות ולקדם את השיח בנושא... מותר להעביר ביקורת, אבל כדאי גם לזכור שמי שכותב – בעצם כבר מתנצל".
המשמעות ברורה. לא באמת מותר לבקר את שלל המטרידים מינית שמתוודים על מעשיהם באתר. הם הרי, כאמור, "קורבנות של הנורמות המקולקלות", ולכן עלינו להעניק להם חיבוק חם ותומך, להגיד להם תודה, ולאחל להם דרך צלחה. הם הרי בסדר גמור. "מטרידים ובוכים".
אז נכון, אי אפשר להתעלם מההיבט החיובי שיש לדיון החופשי בסוגיות של הטרדה מינית. אבל מה הערך של דיון כזה, כשהוא לא מלווה בלקיחת אחריות בחיים האמיתיים? האם באמת גברים בימינו לא יודעים מה נחשב מעשה לא לגיטימי? האם ריבוי ההליכים הפליליים כנגד אישי ציבור לא הבהירו כבר היכן עובר הקו האדום בין ראוי לבלתי ראוי? ואם אנחנו יודעים כבר מה מותר ומה אסור, והבעיה המרכזית שלנו היא דווקא ההתנערות מאחריות אישית (עיין ערך: קצב, רמון ומרדכי), האם "תא וידוי" לא מקדם את ההתנהלות הזו בדיוק?
בינתים, "תא וידוי" נמצא בחיתוליו, ואין עדיין "אמיץ" שהתוודה על מעשה פלילי. אבל יום יבוא ומישהו יכתוב עבורנו פוסט נוטף צער על היום ההוא שבו הוא השתכר ותקף מינית את האקסית שלו. אז, גם אז, כנראה שהקוראים יצטרכו לחזק, להבין ולתמוך במתוודה שהעז, באומץ רב, לחשוף את סיפורו האישי. ועדיין מקומו הראוי של איש היפותטי כזה הוא בתא קטן וצפוף בכלא מעשיהו, כשהוא מעביר את זמנו החופשי בסדנה להרמת סבון.
אז תסלחו לי מאד אם לא בא לי להכיל ולקבל, ואם נכון לעכשיו אני לא רואה את הערך המוסף שבדיון ציבורי על תקיפה מינית, כל עוד הוא לא מלווה בשיפוטיות ובגינוי. נסו להכיל ולקבל אותי כשאני אומרת שוידוי על אונס או הטרדה שלא מלווה בלקיחת אחריות ברובד החוקי, הוא לא יותר מפורנו רך ברשת, סיפורי סקס שאין להם ערך מניעתי. לוידוי המזכך אין ערך אמיתי, אלא אם כן הוא נעשה בתחנת המשטרה.
האם יש מקום לאתר כזה? כתבו לנו בתגובות