השבוע פורסמו תמונות טריות של סקרלט ג'והנסון נופשת על חופי הוואי כשהיא ארוזה היטב בביקיני כחול, ולמרות שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים לג'והנסון את הפופיק – אנחנו שמחים. לגופה של סקאר-ג'ו יש אפקט מבסוטון על הציבור, והיא יודעת את זה; זו כנראה גם הסיבה לכך שכשהודלפו תמונות העירום הסלולריות שלה (אחרי שכבר התפשטה בשביל שער מיתולוגי בוניטי פייר), הבחורה בחרה להגיב ב"מה לעשות, אני יודעת מה הזוויות הטובות שלי".
ג'והנסון מרעננת כי היא תמיד נדמית כמי שאין בה שמץ של התחסדות – לא לגבי העירום שלה, ולא לגבי הפרופורציות שלה; וכל זה בעיר ובתעשייה בה בחורה בממדים האלה צריכה לרוב לעבור כחמש סדנאות מיצים וחוקן עד שתוכל להשלים עם מידותיה הנורמטיביות. למעשה, היא נראית כאילו מעולם לא עברה את שלב היריבות הפוליטית עם הירכיים שלה, ומסתבר שבני-אדם מגיבים לזה. לא רק בני אדם, גם פמיניסטיות. אתמול נפנף מולי בן הזוג את התמונות כקונטרה לפנאטיות שהוא טוען שאני לוקה בה (שטויות, אני אובייקטיבית כמו שופט ב'דה-ווייס'), ותוך שניות גם משק הבית שלנו הצטרף במהרה למפלגת סקרלט. אוטופיה של אחדות, בחיי.
האוטופיה הצודקת שלי אולי הייתה נשארת יותר משתי דקות, אבל אז נתקלנו לצידה של סקרלט גם בחברתה הצנומה בביקיני השחור, והתגובות שהיא עוררה. הצבתן של השתיים זו ליד זו מיד פתחה חזית בין בנות חמש-עשרה מיליטנטיות לבין מגיבים "שיודעים מה יפה באישה", בהתנצחות טוקבקים שעיקרה מי יותר שווה. אלו טענו שג'והנסון בטטה ואלו טענו שהאנונימית צ'ופסטיק, וכשנגמרו הדימויים מעולם ההסעדה הסמנטיקה הנבחרת נותרה: זאתי או זאתי, מי האישה האמיתית.
מי מרוויח מזה?
הכעס הציבורי המצטבר לגבי משטר הרזון ההוט-קוטורי בשילוב עם הטעמה של תרבויות ההיפ-הופ והלטינו בקונצנזוס יצרו שיח זועם ומתנגד, או בקיצור – מה שהוא אמר:
העצבים על כך שלא מפסיקים לקרוא לנו שמנות (ע"ע קים בוסי מדגמנת מידות גדולות) עזים כל כך, שאנחנו מעדיפות להחליף את האידיאל הקיים באידיאל אחר, כזה שנוכל להידחק אליו קצת יותר בקלות, בלי לחשוב על ההשלכות. אילו השלכות? ובכן, שאף פעם לא יפסיקו לספר לנו מה הצורה הנכונה והאופטימליות לנשיות.
אנחנו רגילות להגן על בחורות בפרופרציות ג'והנסון הזוכות בתארים של חיות משק, אבל מה עם הבחורה הרזה בשחור? האם יופייה של סקרלט בהכרח גורע ממנה, ולהיפך? אל תתלו את הבחורות הרזות, לא כולן חולות נפש על דיאטה מיקרוביוטית של אוכל נא, וגם להן לא מגיע מטר של ירקות רקובים. הקיבעון האנאלי הנפוץ של מודל יופי אחד גורם לנו להיכנס חזק ב"איזה גוף הכי נכון" ולהתעלם מהשאלה – מה אנחנו מפסידות מכך שבכלל יש גוף הכי נכון, ומי מרוויח מזה. היכן שיש קבוצות שלמות ששונאות את עצמן, תמיד יש מי שעושה קופה, ולא נעים לי לספר לכן את זה, אבל כל עוד קוראים בשמות גנאי (יענו, בטטה ומקל) למישהי שמסיבה כלשהי לא מושכת מינית מישהו אחר, אנחנו עדיין חיות בחברה ששונאת נשים.
גם אני מיד התבצרתי במחנה ג'והנסון, לפני שהבנתי שההתפצלות למחנות מכניסה אותי אוטומטית לאלו המצדדים בכינון חוקה מסודרת לנשיות, אחת שברגע שתיחתם, הרי מעצם הסכמתי אהיה חייבת לעמוד בה. בכל זאת, כנראה כמו רוב הציבור, אני עדיין מבכרת את סקרלט, ורוב הסיכויים שככה זה גם יישאר; אבל מה שבטוח, מעכשיו אני אחשוב פעמיים לפני שאכנה בחורה רזה "מקל", ולו בשל העובדה שיש מעט דברים אידיוטיים יותר מאשר להתווכח בלהט על מי תזכה להיות אובייקט מיני.