קתרינה מיגליורני בעירום (צילום: Virgins Wanted)
מודל כלכלי לא יעיל, הרי בתולין אפשר למכור רק פעם אחת. קתרינה מיגליוריני | צילום: Virgins Wanted
למרות שעל-פי הדיונים הטלוויזיוניים במרוץ לנשיאות ארה"ב, אנחנו המדינה החשובה בעולם (קצת סין, אבל בחייאת) דווקא חציה הדרומי של יבשת אמריקה תפס באזז אינטרנטי בימים האחרונים. אני יודעת מה אתם חושבים: דרום אמריקה?! האיזור הזה שהסתובבנו בו מסטולים שמונה חודשים אחרי החפש"ש? מה, יש סייל על מצ'טות וסלסילות קש?

אז זהו, שיש סייל, אבל העריכה ההגונה מונעת ממני לעשות משחקי מילים מלוכלכים על סלסילות קש, אז בואו פשוט ניזכר בנוסטלגיה במוכרת הבתולים הקטנה קתרינה מיגליוריני, שסגרה שלשום את המכרז על סלסליתה הפרטית ב-780 אלף דולר. המטרה: לגייס כסף לבניית בתים עבור משפחות עניות בברזיל. הכי נשמה.

אבל קתרינה היא לא היחידה שמוטרדת מהעוני והרעב המחריפים בחצי היבשת; החודש יצא בארה"ב סרטם של שני הסטודנטים כריס טמפל וזאק אינגרסקי “Living on One”. השניים, ילדי שמנת אמריקאיים טיפוסיים, למדו מהסטטיסטיקה כי 1.1 מיליארד בני אדם בעולם נאלצים לחיות על סכום של דולר אחד ביום.

משהבינו שלא יוכלו לקלוט עוני קיצוני מהו רק מישיבה בכיתה, החליטו השניים לרדת לגואטמלה, לחיות שם חודשיים על דיאטת התקציב הפופולרית של דולר או פחות ליום, ולצלם את עצמם מתמודדים עם זה. הסרט התפשט במהרה בקולג'ים בארה"ב ויצר באופן ספונטני תנועה אקטיביסטית נגד חלוקת המשאבים העולמית שכפי שנראית היום איננה יכולה אלא להוביל את רוב בני האדם לעוני מחפיר.

הנה לנו שתי פעולות שמנסות למגר את העוני בחצי הפחות פריווילגי של אמריקה: אחת טובה ואחת... פחות. נחשו איזו.

לא טיפשה - מנוצלת

עד כמה שקתרינה בוודאי עפה על ההקרבה העצמית הנוצרית והרובין-הודית שלה (נותנת לעשירים ונותנת לעניים), אפילו הסטודנטית תהיה חייבת להודות שמלבד הדיכוי המגדרי האינהרטי למכירה, כמו גם העובדה המציקה שבברזיל לא חוקי למכור את גופך, מדובר אחרי הכל במודל כלכלי לא הכי יעיל.

רוצה לומר – אפילו שהקונה הוא איש עסקים יפני, קתרינה כנראה לא תוכל למכור את בתוליה פעמיים, כך שאלא אם כן פרלמנט המשפחות הברזילאיות העניות יקיימו מכרזי הקרבת בתולות חודשיים, זה כנראה לא מה שיחלץ אותן מעוניין המרוד. מה שכן, זה ייתן לה אייטם עם תמונת טופלס בערוץ הגברים של mako.

מנגד, בעוד שהסרט "לחיות על אחד" לא חף לגמרי ממאפיינים "הישרדותיים" (כמו מוזיקה דרמטית לצלילי בישול שעועית. נו, בכל זאת ילדי קולג' אמריקאיים), הוא מצליח להציב במרכז התמונה את הבעיה שרובנו מעדיפים להסית ממנה מבט, או להעלות אותה על מטוס ולמרוח אותה באלמנט חצי סקסי.

"לא מחסור באינטיליגנציה או בשאפתנות הופכים אותם לעניים, אלא הניצול שלנו", מודה כריס באמצע הצילומים. ובזמן שהאמריקנים פוקחים לראשונה את עיניהם אל המציאות הדכאנית, קתרינה הברזילאית מתעקשת שכל מכרז הבתולים נובע מאופייה הרומנטי. מה אפשר לומר, יש ניצול עמוק כל כך שקשה אפילו להתחיל להודות בו.