לפני כעשרה ימים רעשו כל אתרי הרכילות (ואף כמה אתרי חדשות) בעקבות מעצרו הקצרצר של השחקן ג'ורג' קלוני. זה לא שלא ראינו אותו אזוק וזרוק מאחורי סורג ובריח קודם, זה פשוט היה באושן 11-25. קלוני לא אמור להסתבך עם מערכות חוק שריצ'רד גיר הוא לא עורך הדין הכי מוכשר שלהן, אבל מה לעשות, לפעמים החיים מחקים את האומנות (או את הבלוק-באסטר הרדוד של הקיץ), וקלוני מצא את עצמו יושב בתחנת המשטרה בוושינגטון ומפעיל את הצ'ארם ההוליוודי ואת העו"ש המנופח כדי לצאת מההאשמה לפיה חצה מחסום משטרתי שהוצב בהפגנה שנכח בה.
רגע, הפגנה? נגד מה קלוני כבר יכול להפגין, אובדן מהיר של פיגמנטציה בשיער? אז זהו, שמסתבר שהוא בכלל בא להפגין, תארו לכם, בנושא שלא בדיוק נוגע ישירות לאיכות חייו. קלוני גרר את ישבנו המטופח מהחוף המערבי לזה המזרחי רק כדי להפגין מול שגרירות סודן בארה"ב, יחד עם אביו ופליטים סודניים רבים נגד אי העברת הסיוע ההומנטירי לסודנים רבים שזקוקים לו, ובאופן כללי נגד השלטון הסודני שמרעיב וטובח באזרחיו בלי יותר מדי נקיפות מצפון או התערבות בינלאומית.
אין אחד – ובעיקר אחת – שלא קראה את הידיעה וחככה לעצמה "אין, הבחור הזה מושלם; הוא מהמם, הוא מוכשר, הוא כריזמטי, יש לו אספרסו חינם לכל החיים ובין כל הבחורות שהוא מקפיד לא לעבר יש לו אפילו זמן לפעולות אידיאולוגיות", ואחרי שהמחשבה המסוכרת והנעימה הזו עברה בראשה, המשיכה הלאה לכותרת ספקולטיביות על תקיפה באירן, גירוש פליטים, מצבו הרעוע של העורף הישראלי ופסק זמן ששווה את משקלו בזהב – וזה רק בשכונה שלה. איפה קלוני ואיפה התחבורה הציבורית.
עם כל הכבוד לעלמה זוהר, כן?
אבל בעצם, מי צריך את קלוני? הרי יש לנו גם גיבורי תרבות משלנו. נכון, חלקם ההולך וגדל אלמונים מראש העין שישבו על חוף נידח/וילה מבודדת ורעבו/התפטמו במשך חצי שנה, אבל ראבאק, יש גם כמה שההישג הכי גדול שלהם הוא לא קמפיין למכשיר פדיקור ביתי, והם סטארים לא קטנים; ע"ע נבחרת ארץ נהדרת, או המנטורים של דה-וייס. אבל רוב רובם המכריע של הכוכבים הישראלים לא נרתמים לשום מטרה או ארגון שעלולים להיות שנויים במחלוקת יותר משירותרום "אומנים נגד המוות באופן כללי".
אם ננסה לשלוף מהמותן סלבס ישראלים שמזוהים עם מטרה אפשר יהיה לספור אותם על כף יד אחת. אפילו על אצבע אחת; אורנה בנאי וזכויות בע"ח. כשזה מגיע לבני אדם, זה כבר מסובך יותר. הזמרת עלמה זוהר מזוהה מאוד עם המאבק לזכויות קהילת הפליטים האפריקאיים, אבל דימויה הציבורי רחוק מלהיות זה של ריטה או נינט. איש מהאומנים המוכרים איננו מזוהה מפלגתית ולגבי עמדות מדיניות, כלכליות וחברתיות, מאיפה שאני עומדת, זה לא נראה שיש להם כאלה.
שאלת הביצה והתרנגולת המתבקשת כאן היא – האם האומנים הישראליים משותקים מלצאת בהצהרות ומעשים פוליטיים משום שהחברה שלנו אלימה, פרנואידית ומבוהלת מעצם הרעיון של פלורליזם, או שמא החברה כזו משום שאומניה מבכרים לסתום את הפה ולשמור על מקומם בפסטיגל? ואולי המגמה היא פשוט תוצר על עליית מעמד כוכבני הטראש ושקיעת זה של "האומן", עד שאפילו מי שכן זכאי לתואר האחרון רואה את עצמו כשותף למטרתו של הראשון – בטקס מלכת היופי קוראים לזה "חביבת הקהל".
לא חייבים להיות אמנים רציניים כדי להירתם למטרה והיא אפילו לא חייבת להיות פוליטית מדינית. הנה, מורן אטיאס לקחה על עצמה להתנדב בהאיטי. אאוץ'. זה לא שכאן אין לנו ילדים ומשפחות שזקוקים לסיוע, זה פשוט שכאן אין לנו את שון פן. אז כן, המשברים בבית אולי מכאיבים ומטונפים יותר מהמשברים הרחוקים, אבל היי, קחו את זה בקלות, אם גיבורי התרבות שלנו ימשיכו ככה, יש סיכוי שהבעיות היחידות שיישארו לנו הן אלה שבחוץ.