את השבועות האחרונים ומקצת מן הבאים אני מעבירה בניו-יורק, עובדה שלא חשבתי לציין עד שיצא לי לפגוש שם, אחרי שנתיים של מיילים בלבד, חבר טוב המסיים קדנציה ארוכה בנספחות בוושינגטון. "שתדעי שאני קורא כל טור שלך, ואני מתכוון מאז הראשון, לא מפספס אחד", הוא עדכן אותי. "רק רציתי לשאול, מאיפה מגיעה האובססיה הפמיניסטית הזאת?".
לשאלה הזו לא ציפיתי, לא מהחוג הקרוב. מצאתי את עצמי פוצחת בשלושה הסברים שונים ומסועפים, שאת כולם איחד הצורך להתנצל ולהכות על חטא על כך שאני מתעסקת במה שהציבור עלול לכנות קקה, בעוד המסים עולים והסיגריות מתייקרות (מה לעשות, הפסקתי לעשן ואינני אפילו מגרדת את תקרת מס). כן, ההצפה של הדיכוי ושנאת הנשים המסתתרים בכל קמפיין לסבון כלים יכולה לעייף, ובשלב כזה או אחר מוכרח לנקר הספק: וואלק, יש מצב אני אכן מתעסקת בשטויות?
השבח לאל, עוד באותו הערב שלחו לי השמיים מברק שלילי חד-משמעי בדמות הגיגיו הכתובים של הרב צבי טאו בנושא "נשים – שקו לי בתחת". מה אומר לכן, בעידן של דיכוי שרובו נסתר ומבוסס על הכחדה-עצמית מצידנו, כמעט מרענן לשמוע מישהו שאומר את זה כמו שזה, בלי לנסות למכור לי תחתונים בדרך.
מה, נגמרו תכניות הבוקר?
לטאו, ממנהיגי הציונות הדתית – החברים הכי טובים שלי אחרי חסידי גור – נמאס לראות נשים רצות חופשי ככה בכל מקום. מה קרה, אין תינוקות צמאים בעולם? אין עופות לא מבושלים? אין תכניות בוקר לצפות בהן אגב מירוק כוסות יין? בחוברת בשם "שעשני כרצונו" (בשמה המקורי "שדפק אותי אבל ניחא") פורש טאו את משנתו באשר לסדר הנכון לגבי כל הנשים בעולם: פיתוח השכלתן יביא ללא פחות מאשר פגיעה באומה ונזק בלתי הפיך לדורות הבאים. ספר לי עוד, הרב טאו!
בשל ייעודן הראשוני וכשרונן המולד להנקה ומריטת נוצות, נשים לא נועדו לעסוק "במעמקי המדעים". ככל שיותר נשים יעסקו במחקר, בכתיבה או בכל פעולה שאיננו מצריכה מגב, העולם מפסיד "את האופי הנשי האמיתי". והרב מפרט: "הבית הוא המקום הטבעי להוציא את נטייתה המיוחדת של האישה [...] בתוך הבית לא שורה התחרות המאפיינת את חיי השוק. בתוך הבית יכולה האישה לחיות את חייה באמיתותם".
קטעים עם הרב טאו-טאו. לצד וואן-ליינרים שוביניסטיים הוא מצליח לדפוק גם פוליסה קפיטליסטית חזרזירית לעילא. מבינות, ברגע שהתרבות מצמצמת את הנשים לתחום האמוציונלי ועוד נועלת אותן בבית, המרחב הציבורי נהיה אתר שבו גברים-טורפים חסרי רחמים מכים זה בזה עד מוות, ומי שמחפש התחשבות שילך הביתה לאשתו. מה שנקרא, זה לא אישי, זה רק ביזנס. בעולם כזה האמפתיה היא רגש נשי ששמור למשפחה, ובחוץ אתה יכול לדפוק את מי שמתחשק בשביל כסף ומשאבים (לעזאזל, מאיפה מנהיג של הזרם הציוני-דתי הגיע לרעיון כזה?!).
כן, מסתבר שהפנטזיה על בעיטת הנשים בחזרה לעמדת ההחתלה דופקת עמוקות לא רק את הבחורות, שכנראה הביאו לרב את הסעיף, אלא למעשה את החברה כולה. קלישאה קלישאה, אבל לא סתם אומרים שחברה נמדדת ביחסה לנשים. אינני יכולה אפילו להתחיל לדמיין את המועקה והחנק שהיו מנת חלקי אילו הייתי נולדת לפלג, מקום או תקופה בה אופן הביטוי היחיד שלי היה ילודה ותיקון סדינים. הרב טאו יודע את זה, ויש לו סיבות טובות לרצות שאני ושכמותי נסתום את הפה אחת ולתמיד; על אחריותנו לוודא שהמסמכים שלו ימשיכו להוות עבור רוב האוכלוסייה בעיקר קוריוז היתולי. מצטערת טאו, הגיע הזמן שתבשל לעצמך את העוף.