כיצד יכול התייר הממוצע להבחין מתי מגיע חג ומועד בישראל, ומה דרגת חשיבותו הרוחנית עבור העם היהודי? בקלות - אם רק יעקוב אחר שלטי הפרסום של הסופר-פארם ודומיו, הוא אפילו לא צריך לוח שנה עברי. בשלב זה של קדם שנה חדשה, הפרסומות לשלל הנחות מופלגות שנותנים יהודים טובים ברוחב לב של תקופת החגים, תופסות מקום הולך וגדל במרכז התודעה של הישראלי המצוי, עד שלא נשאר עוד מקום לכלום. זאת אומרת, כמעט לכלום. בשלב זה של השנה בני העם הנבחר ניזונים משני יסודות כימיים – קניות ואגרסיה.
בשכונה התל-אביבית הצפופה שבה אני גרה, בבניין שבו הבידוד מינימלי להחריד, אני זוכה להכיר מקרוב, נשיונל ג'אוגרפיק סטייל, את התעוקה הנפשית שהחג מבשר למשפחות הצעירות של ארצנו. לו אני גבר בריטי מבוגר, הייתי פשוט שולחת לכם וידאו בליווי הסבר מוקלט "ראו כיצד האישה הישראלית נעה בגמישות בין מעברי הסופר הקרוב לביתה". לצערנו אינני אחד כזה, ותיאלצו להסתפק בדיווח כתוב מהשטח.
כאילו שאנחנו מתכוננים למהומות עיד-אל-פיטר ולא לראש השנה תשע"ב, המתח בבניין וסביבותיו החל לצוף כבר לפני יותר משבוע. "אמא!!!" שמעתי צעקה חדה מפלחת את האוויר בזמן ארוחת הבוקר, "אמא, למה את עושה לי את זה?!". קפצתי, ילדים מוכים בבניין? "אמא, הרי אמרנו לכם שאנחנו באים לערב החג השני, למה את ככה?! אמא, קשה לי, תביני אותי!" צעק הקול הנשי הרועד. איזו אמא איומה, סיכמתי ביני לביני, איך היא לא מבינה את קשיי בתה? האנושיות! מצד שני, אני מוחה, לעזאזל, זו אמא שלה! היא סחבה אותה תשעה חודשים ובטח עוד שלושים וקצת שנה אחר-כך, מה היא כבר ביקשה? מה עם קצת כבוד? ומה עם מוזיקת רקע? זה היה יכול מאוד לתרום לאפקט עבור המאזינים.
זה קורה גם לפעוטות
השכנים שלי זועפים יותר מתמיד. דפדפו קדימה עוד יומיים, ובצהרי היום אני נכנסת לבניין שהפך לזירת קרב אינדיאנית – הפעם, זה יצא לחדר המדרגות. שני זאטוטים מהקומה למעלה הקימו מצרחת-מחאה ממש ליד הדלת שלי. הם אינם מוכנים לשמוע על בגדי החג שבהם מבקשת אמם לחנוט אותם. "זה מגרד!!!" צווחת הקטנה. ברור שזה מגרד, אחותי, זאת שמלה מניילון ובד טול, ציפית לשאנל? האמא מישירה אליי מבט מתנצל. אפילו הפעוטות בארץ נכנסים לסטרס מארוחת החג.
המערכה השלישית הגיעה בלילה, כשהשתחלתי בעייפות למיטה. מהחלון מול חדר השינה שלי בקע קול גברי זהיר אבל תקיף: "אולי הפעם באמת נעשה את זה? פשוט נגיד להם שאנחנו נוסעים לכינרת ואנחנו לא מגיעים לאף ארוחה?". רק המשפט הזה הספיק כדי להביא את האישה לידי דמעות וגידופים: "אתה כזה חרא! כאילו שאם היינו אמורים ללכת להורים שלך היית בא עם הרעיון הזה. אתה אף פעם לא חושב על הצד שלי!". לעזאזל עם הספר של לפני השינה, שום דבר כבר לא ירתק אותי הערב כמו קרב ההכרעה על הכינרת, שאורך הויכוח אודותיו מספיק היה גם על מנת לייבש אותה.
תגידו, כמה דרמה סביב ראש-שנה אחד? כבר 5,700 שנה שיהודים מתמודדים עם כאב הראש הזה, אני חושבת שאנחנו יכולים לעמוד בגבורה בעוד אחד. גם אני נוכחת בארוחות החג האמורות, ותנו לי להבטיח לכם – לאף אחד לא אכפת מה אתם לובשים, פחות מזה במה הלבשתם את הילדים, ומי שישפוט אתכם על כך, ובכן, הוא אידיוט. הרי כולנו כבר עמדנו חצי יממה באיזו עמדת שמירה מיותמת, בלילה קר, בבסיס צה"לי נידח; שעתיים וחצי של אכילה משפחתית זה באמת מה שיהרוג אותנו?
אז שיהיה חג שמח ורגוע, וזיכרו, מי שסופר קלוריות בחג, אלוהים לא סופר אותו כל השנה.