למרות שמיכאלי טיפסה באלגנטיות לחמישייה הפותחת ברשימת העבודה וזאת מבחירת מתפקדות ומתפקדי המפלגה עצמם, הטוקבק המאיים הנפוץ ביותר הוא "רק בגללה אני לא אצביע עבודה!!!!11" (ל.ת, חיים, נשלח מהאנדרואיד שלי), ואחריו, מדורג לא פעם ולא פעמיים האיום הנ"ל בצירוף ההסבר השקול "רק חבל שהיא שונאת גברים ואני לא מצביע למי ששונא אותי מה לעשות" (גיבור, אם הצבעת ביבי אני מבקשת ללכת לחשוב בצד על מה שטקבקת).
יש כמובן את אלו שמתריעים כי עם אידיאולוגיה מדינית כשלה מקומה איננו בעבודה (לא, אבל פייגלין יושב בליכוד כמו כפפה על גדם) ואת אלו שכבר קנו פיצוחים ומחכים למכות בינה לבין יחימוביץ'. כך או כך, נדמה שאיש לא נשאר אדיש לעלייתה המטאורית של מיכאלי בפוליטיקה, וזה עוד כלום לעומת הנשים ("הכי טוב שתעשי ילדים ותפסיקי לברבר!" טקבקה מפיקת מרגליות אחת).
טוקבקיסטים בצד, אפילו המבקר הפוליטי הנכבד של "הארץ" כתב בסופ"ש האחרון טור שהרעיד את הרשת עם המשפט "מיכאלי ושפיר הן הילדות השובבות של העבודה" (וככאלה, לא תהיה ברירה אלא להצליף בישבנן מדי פעם במושב). אז מה הפלא שהעורך שואל אם יש לי רעיון למה כולם כל כך מפחדים ממרב מיכאלי?
וולאק, יש לי רעיון.
לאחרונה יצא לי לעסוק בהרחבה בנושא הבושה. בושה, מחקרים רבים מוכיחים, היא קונסטרוקט מובנה ומתווה באוכלוסיית הנשים. מדד אחד שנחקר בעשורים האחרונים הוא כיתת הלימוד. אותו מקום בו נערות ונשים אמורות לבסס את הידע שלהן על העולם. ואתן זוכרות מה זה ידע, כן?
הסתבר כי גם בכיתות עם רוב לתלמידות או סטודנטיות, ולמרות הסברה הרווחת על נשים דברניות, היו אלו הבנים שדיברו יותר, למשך זמן ארוך יותר, הרגישו חופשיים יותר להסית את נושא הדיון ובעיקר קטעו את הבנות באחוז ניכר מאשר הבנות קטעו את דבריהם.
אין מילים להסביר את הכלי העוצמתי שמהווה הבושה, ואת אינספור הדרכים לבייש אותנו – טיפשות, מכוערות, סחטניות ובעיקר מטרחנות ופטפטניות. כל התארים הללו פוגעים לנו בבטן הרכה ואנחנו משתתקות, מסמיקות ומתנצלות.
התנהגות שאיננה תואמת את קוד הבושה, ובפרט התקפה חוזרת ונשנית שלו כפי שמבצעת מיכאלי בלא לאות – למרות הניסיון לבייש אותה בריבוע על כך ("עוד אחת שאוהבת דגים") – עלולה בהחלט להתפרש כקריאות שנאה אצל ציבור מורגל מדי.
אבל בשלב זה של ההיסטוריה, הציבור באמת צריכה לצאת מזה.