האומה האמריקנית לוקחת את עצמה ברצינות. ברור, המאה העשרים בישרה בשבילם חתיכת זינוק בעלייה, והחל מסיומה של מלחמת העולם השנייה כבר היה ברור לכל העולם מי כאן האימפריה. הסמכות שנדמה היה שהאמריקנים הכי נהנים ממנה היא לסמן ולהגדיר את "האיש הרע" בכל רגע נתון – סובייטים, וייטנאמים, ערבים, יו ניים איט. אבל הרי אי אפשר לצפות מהשריף של העיירה שיעביר את זמנו בלהריץ דאחקות; זה עוד עלול לפגום לו בכושר ההרתעה.
עם תחילת שנות השמונים ועליית עידן הפוליטיקלי קורקט, היעדר הסרקזם האמריקני נצבע בשכבה של רגישות יתר. גלי ההגירה המאסיביים (וכן, גם כמה ספינות עבדים) שמילאו את ארה"ב בבני אדם בשלל צבעים וצורות, גרמו להדחקה של הומור על בסיס שוני יותר מאשר לפיתוח שלו. בזמן שבישראל חגגו על בדיחות עדתיות, בשוק ההומור האמריקני שלטו ביד רמה בדיחות הטוק-טוק.
עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד
אני לא סתם מוציאה את הקומיקאים השחורים מן הכלל – הומור שחור, תרתי משמע, לא היה נחלתם של מי שראו עצמם כאמריקנים. למיינסטרים האמריקני היה חסר גן קריטי בדנ"א של ההומור – הם לא היו טראומטיים. ומי יכול להבין את זה יותר טוב מאיתנו, הומיז שלי, צאצאי יהודים נרדפים? מי שכל ההיסטוריה שלו מקבל על הראש, לומד לצחוק יותר מהר משהוא לומד לרוץ, אבל האמריקני הממוצע ישב על מרפסת ביתו בכיסא נדנדה עם פנים חתומות במשך יותר מדי זמן.
ידוע שההומור האמריקני מתאפיין באובר-סטייטמנט, לעומת האירופי ובעיקר האנגלי שרובו אנדר-סטייטמנט, או כמו שהאמריקנים אוהבים להגדיר את זה: "ההומור שלנו יותר ברור". הומור אולד סקול אמריקני הוא משולל אירוניה מיסודו, ונוטה לכיוון הסלפסטיק וההומור הפיזי, כמו שמדגים הקטע הבא של שלישיית הסטוג'ס, שנחשבים לאבות המייסדים של ההומור האמריקני המודרני:
אם לא החזקתם מעמד עד הסוף, לא נורא - מדובר בקטע שנחשב ללא פחות ממבריק על ידי אמריקנים רבים, ובו אדם מנהל מריבה עם מרק צדפות עד שקצה נפשו והוא יורה בו. הדרך האמריקנית, כבר אמרנו?
האם אתם צחקתם אחרי 11 בספטמבר?
אבל כשמטוס אמריקן איירליינס החטוף התנגש במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי, הוא הפיל לא רק את המגדל אלא גם את הדימוי העצמי של האמריקנים. משהו זז בתפיסה האמריקאית באותו יום, אבל צריך היה לעבור קצת זמן כדי להבין מה בדיוק. במשך חמש שנים התבשל השינוי המנטלי הזה, עד שב-11/9/06 הוצפה הרשת בקריאות שמחה בלתי צפויות: "It’s been five years! Finally, we can laugh about 11.9".
האם הסרקזם האמריקני היה שם כל הזמן, ורק חיכה לאסון שיעיר אותו? כי פתאום, האמריקנים התחילו לצאת מאזור הנוחות שלהם, ולהבין שכשאין בכוחך לעשות שום דבר אחר – כדאי שלפחות תחשוב על בדיחה טובה. החביבה על כותבת שורות אלו: "מה ההבדל בין הפיגוע בתאומים לפיגוע באוקלהומה סיטי [מתקפת טרור באוקלוהומה שביצע יוצא צבא אמריקאי; ל.א]? הזרים המחורבנים האלה שוב הוכיחו שהם יודעים לעשות את זה יותר טוב מאיתנו".
אפילו בדיחות הטוק-טוק המסורתיות קיבלו טוויסט טרוריסטי (ותסלחו לי, אבל באמת שאי אפשר לתרגם את זה):
Knock knock!
Who's there?
Knock knock!!
Knock knock who?
Knock knock knocked all your towers down!
טוב, לא הבטחתי לכם גן של שושנים.
השינוי מהומור-כאפות לפאנץ' ליינים ציניים לא עבר בקלות. רבים טענו שכל מי שמעז לצחוק על האירוע מוכרח להיות פרו-אסלאם-פונדמנטליסטי ואנטי-אמריקני. ב-Yahoo! אפילו פרסמו בזמנו סקר תחת הכותרת "האם אתה צחקת אחרי פיגועי 11.9?", באקט של רצינות מוגזמת. "אם מי שמספר את בדיחות על 11.9 הוא בהכרח מי שמנסה לפגוע בנו, אז מה תגידו על כל בדיחות השואה? יש שם בחוץ איזו חבורה מצחיקה בטירוף של ניאו-נאצים?" שאלו החבר'ה באתר OOZE, מהראשונים לפרסם בדיחות על הטראומה הלאומית.
בשנת 2008 הוציא הבמאי השערורייתי יו בול סרט סאטירי בשם Postal העוסק באירועי ה-11.9. חבל שאף קולנוע לא היה מוכן לקחת את הסיכון שבלהקרין אותו, אבל עד כה יותר מ-2.5 מיליון צופים כבר הספיקו לצפות בסצנת הפתיחה המטרידה והקורעת ביו-טיוב.
הסרט הזה כאמור היה עדיין כבד על האמריקנים, אבל "הרולד וקומאר בורחים מכלא גוואנטאנאמו", של אולפני האחים וורנר המיינסטרימי, הצליח לעשות את דרכו אל הקונצנזוס הקולנועי. בסרט, שני הסטלנים בעלי המראה הזר מופללים על ידי האבטחה ההיסטרית של שדות התעופה של אחרי האסון ונשלחים לכלא גוואנטאנאמו, שם אסורים כל מי שמוגדרים כקשורים לטרור אנטי-אמריקני. נראה שאמריקה כבר מסוגלת לצחוק על ההיסטריה של עצמה.
ומה הלאה? האמריקנים בוודאי ימשיכו בפיתוח הומור-הנרדפים שלהם, ולנו נותר רק לשאת עיניים אל מצב ההומור באימפריה העולה הבאה – סין. יש מצב שזה ייקח זמן.