פרשת מרגול, שנבעטה לכותרות בתרועה גדולה, מסתיימת היום בקול ענות חלושה. לא ברור מי מאוכזב יותר: התביעה, שלמרות 17 ימי המאסר לא הצליחה להכניס את מרגול בפועל לנווה תרצה; העיתונאים המסקרים, שהסנסציה נזלה להם מהיידים; או הציבור, שכבר לא ייהנה מריקודי עם על דמה.
העליהום על צנעני נפל כחתיכה החסרה בפאזל של הנפש הישראלית, שבכוח האינפלציה בדמויות "הרעים" שצרות עליה, מבית ומחוץ, משוועת למצוא נבל אולטימטיבי אחד ולדבוק בו. אלא שבגוף הישראלי מכרסמות כל כך הרבה רעות חולות, שאין בכוחו לקום באמת על אף אחת מהן. מרגול מהווה את החיידק המוחלש שהגוף אמור להתמודד עימו בניסיון להתחסן נגד הדבר האמיתי: היא סחטנית ומאיימת, אבל בכל זאת אישה, ולכן היא פחות דון קורליאונה ויותר השכנה הבהמה ממול; היא איננה נבחרת ציבור פרלמנטרית, הכוח שלה איננו מדיני או כלכלי, וההשפעה הישירה שלה על חיי רובנו רחוקה ממכרעת; היא מועמדת מושלמת לוודו הבוחן איך אנחנו מטפלים ברעים שלנו.
חבל על המשפט של מרגול, יכולתם פשוט לשאול אותי; אנחנו מטפלים ברעים שלנו גרוע יותר ממה שההודים מטפלים בבעיית העוני. ואף על פי כן המדינה הסתערה בכל הכוח על הקונצנזוס החדש של צדק מהו – עירפו את ראשה של המכשפה המזרחית וכך תשימו סוף לבעיית הפשע המאורגן בארצנו, ואולי בעולם כולו. היה זה העם שמקיא מתוכו את סמל עממיותו, ובתוך כך מנסה להדביק לו את הטומאה כולה; לא כולנו גסים, תוקפניים, קולניים ובהמיים. זאת רק מרגול.
נבחנו על העץ הלא נכון
לא מספיק להוציא להורג את המלך כדי להפוך לרפובליקה דמוקרטית, תשאלו את הצרפתים. ההסתערות ההורמונלית על צנעני ביקשה למגר הרבה יותר מתיאוריית קונספירציה מצ'וקמקת של ייצוג אמנים, היא בעיקר הייתה מבוססת גועל כלל ציבורי אמיתי מהמנטליות האלימה שהפכה רווחת, אפילו מכוננת, בחברה הישראלית. מסתבר שלא כולם מעוניינים לדור יחדיו בכפיפה בה מי שמרביץ הכי חזק הוא מי שמקשיבים לו עכשיו.
הבעיה היא שנבחנו על העץ הלא נכון. צנעני היא דמות נמוכה ומנמיכה, אבל על זה עדיין אין עונש מאסר. אחרי שכולם יצאו בקלשונות ולפידים, מסתבר שלמרות כל הבילד-אפ, העבירות שלה לא היו עד כדי כך חמורות. נכון, היא התייחסה לאמנים כאל סחורה פאסיבית שניתן להעביר מיד ליד תמורת סכום נקוב, אבל היי, זה הרי בון טון בתרבות הפופ הקפליטליסטית העליזה. היא סחטה ואיימה ודאגה להפעיל אלימות על מי שנראה לה כעומד בדרכה, אבל הלו, ככה מתקדמים אצלנו. על הפצתו של מוסר קלוקל אפשר לתת רק עבודות שירות.
ככה זה כשמנסים להעניש על פי חוק את מי שרק פלרטטה עם הפרתו הפורמלית. מרגול איננה מהווה איום פלילי, אלא איום תרבותי. במקרה כזה, הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת היא אנחנו, וכאן גזר הדין עדיין לא הוכרע.