חייל מדליק נר נשמה בבית קברות (תמונת AVI: עדי רם, חדשות)
אין אם שלא מפחדת מהדפיקה בדלת | תמונת AVI: עדי רם, חדשות

רבות דובר על גיבורי ישראל, אשר נלחמים במערכות ישראל ומחרפים את גופם ונפשם לטובת המולדת. על אף הגאווה שחשה כל אם, אין אחת שמביאה את פרי ילודה אל פתח הבקו"ם ואינה יושבת במשך שלוש שנים מרגע שהתגייס, חורקת שיניים בדאגה ומקווה שלא תישמע ה"דפיקה בדלת", אפילו אם בנה לא חייל קרבי. למי שלא עבר חוויה כזו (ואני מאחלת לו מכל ליבי שגם לא יכיר), המשמעות של הדפיקה בדלת הינה אחת משלוש בשורות האיוב הבאות: חייל נעדר, סובל מפציעה קשה או אנושה, או נהרג.

מי שלא חווה את השכול או הכיר את מודיעי הנפגעים, מדמיין את הפנים של הקצינים הדופקים בדלת כגרגוילים מפלצתיים. איך בכלל מודיעים למשפחה שהיא איבדה את הלב שלה? אחרי שמונה שנים בהן אני משרתת במילואים בקצין העיר בחיפה, אני יכולה לענות על השאלה הזו במילה אחת בלבד: באהבה.

מערך הנפגעים בצבא מורכב מחיילים וקצינים, בסדיר ובמילואים, שעושים עבודת קודש. הם חרדים מהרגע שבו ייפול חייל ויחד עם זאת, כל אחד מהם מקווה שהוא יוכל לטפל במשפחה ברגע האמת, לשאת חלק מהכאב על כתפיו ולמחות את הדמעות. מדובר באנשים אשר ממלאים תפקידים התנדבותיים, שחלק ניכר בהם הם בני משפחות שכולות בעצמם.

אין דרך להשוות בין התרומה של אלו הנלחמים לתרומה של אלו אשר אוספים את השברים של המשפחות. לנסות להשוות יהיה כמו לנסות למדוד משקל בסנטימטרים. אבל בזמן שההשתמטות משירות חובה ומילואים הולכת וגוברת, על דלתות מערך הנפגעים מתדפקות נשים רבות שלא שירתו בצבא כלל, מגיעים חיילי מילואים שלא ביצעו שירות כבר שנים ומבקשים שלא "להתבזבז", ומגיעים אנשים כמוני. לגמרי בטעות, ואולי עליי לומר - לגמרי במזל.

בשבילי, יום הזכרון לחללי צבא הגנה לישראל הוא לא רק יום בשנה, אלא שניות ספורות בכל פעם שהייתי במילואים ועל מסך הטלפון שלי היה מופיע מספר חסום. ובשבילי, יום העצמאות חל בכל פעם שאני מגיעה אל משרדי קצין העיר, כי זה בדיוק הקסם במדינה הקטנה הזו. מדינה ששוכלת כל כך הרבה מבניה עד כי היא מקימה מערך שלם שינסה לעזור ולשקם את המשפחות. כי כל אחד מאיתנו יכול לעצום את העיניים ולהעלות דמותו של אחד שנפל. אם יש לך מזל, הוא היה איתך בכיתה, או גר קומה מעליך והייתם מחליפים מבטים במעלית. יכול להיות שהוא היה אח, בן זוג, או אבא.

ועדיין, אנו בוכים בכל יום זיכרון, ומלאי שמחה בכל יום עצמאות. אנו כואבים את האבדן של אחינו ומהללים את סיפורי גבורתם. וכך אנו ממשיכים ונוהרים אל הבקו"ם בכל מחזור גיוס, מגייסים את האחים שלנו, הבנים שלנו, בני הזוג שלנו בלב שלם מלא גאווה. מקווים בכל רמ"ח איברנו שלא נשמע את הדפיקה בדלת, אך בעצב רב מבינים שהיא המחיר לבניית הבית שלנו, לשמירה על השקט שלנו, והאפשרות שלנו להמשיך ולחיות כאן.

>> הטור הקודם שלי: למה אני לא צוחקת מבדיחות שואה
>> "למה אני לא צופה בסרטי יום הזיכרון"