משה סילמן בהפגנת המחאה לפני כשבוע
אני משוכנע שהוא אפילו לא העז לבקש עזרה כזו. משה סילמן ז"ל מצית את עצמו | öéìåí: חדשות 2

הפיכתו של משה סילמן ז"ל ושל אנשים נואשים נוספים שפגעו בעצמם השבוע לגיבורי מחאה כלשהי, היא כמובן עוול ואיוולת. השימוש הציני והקר בגופות חרוכות ובנפשות מרוסקות לקידום איזושהי אג'נדה מעורפלת הוא עניין דוחה ביותר. באותה מידה, אגב, דוחים ומאוסים הקולות המופנים בפייסבוק כלפי דפני ליף כאחראית למשהו שקרה כאן. אני אמנם איתן בדעתי, שהובעה כאן לפני כשבוע, בדבר הקשר בין מעשהו הנואש של סילמן לבין הפגנות המחאה. אילולא גל המחאה לא היה סילמן מצית את עצמו.

האם זה אומר שמארגנות המחאה אחראיות למעשהו של סילמן? איזה טמטום. ברור שלא. זה כמו להגיד שמפיקי העצרת ב-95 אחראים להירצחו של רבין. נכון שלטעמי המחאה היא מיותרת, חסרת טעם, וצריכה לעבור מן העולם, ונכון שמותו של סילמן מורה זאת באופן ברור, אבל נכון גם שאין דפני ליף צריכה להביא בחשבון כל השלכה אישית של כל פעילות שהיא מארגנת. בקיצור – הניחו לסילמן והניחו לליף, תיבדל לחיים ארוכים ומלאי עזוז מנהיגותי.

מה שכן, אם כבר התכנסנו אחרי מיטתו של סילמן המסכן והשנוי במחלוקת, ואם כבר צף ועלה הנושא המר של אנשים במצוקה כלכלית המתמודדים עם חובות ונושים, ראוי אכן למנף את זה לכיוון חיובי ומניע כלשהו. לא לשטויות ולהבלים הבאים מבית מדרשה של המחאה, הגורסת כי כל דבר צריך להיות מגולגל לפתחם של "ביבי ושטייניץ הנבלות" – מסר כה ילדותי, שאפילו איני מוצא צורך להתווכח איתו, וגם לא להפגנות זעם מול משרדי ההוצאה לפועל, מוסד משפטי חיוני שאין המדינה יכולה להתנהל בלעדיו, אלא לכיוונים חכמים ואפקטיביים הרבה יותר.

למשל – לכיוון חקיקה שתסדיר הקפאת סכום חוב ועצירת מרוץ הריבית המטורף בתיקי הוצל"פ. אין כל מקום לריבית בנקאית + לתיקי חוב המצויים בהליך הוצל"פ. מרוץ הריבית צריך להיעצר מרגע שהוברר בבית המשפט כי לחייב אין יכולת תשלום מיידית, זאת למרות שהדבר בא כביכול על חשבונו של הזוכה. או למשל – להקשיח את נהלי העיקול והמימוש של נדל"ן ומטלטלין. מרגע שהוברר כי החייב אינו מסוגל לשלם את חובו, צריך גם הזוכה לקחת חלק בניסיון להקל עליו. גם כך חלק גדול מהעיקולים נעשה למטרת הפעלת לחץ לא מידתי על החייב, ואינו מכניס לקופת הזוכה דבר. זוהי מידת אכזריות שצריכה להיות מוסדרת.

יש מה ללמוד מהחרדים

אבל העניין העיקרי שצריך לעלות מהפרשיות העגומות הללו, כלל אינו קשור למדינה ולמוסדותיה, למנהל ולממשל. הוא קשור אלינו כחברה, והוא קשור באופן אישי לאנשים שכואבים את מעשהו של סילמן. קוראים לזה "צדקה".

כמה מן האנשים שליוו את סילמן בייאושו ובהפגנותיו היו מוכנים להעניק לו 1,500 ש"ח? כמה מהם היו מוכנים להלוות לו 750 ש"ח? אף אחד, כנראה. אני משוכנע שסילמן אפילו לא העז לבקש עזרה כזו. הוא חי בחברה ובסביבה שלא תומכות בסוג כזה של פעולות. הוא חי באקלים שגורס כי אם נוצר הצורך בהענקת עזרה למישהו, צריך להתגייס מייד לעזרה. מהי העזרה? לרשום בטוש שלט המבקש משטייניץ לתמוך במסכן, ולהניף אותו ברחובה של עיר. אבל עזרה אישית? כספית? מה פתאום. זהו כסף שלי. מה פתאום שאתן אותו למישהו אחר, מסכן ככל שיהיה?

מחאה המונית נגד הגיוס. ארכיון
במגזר החרדי לא נותנים לבן-אדם ליפול, ויהי מה | צילום: חדרי חרדים

נורמות הצדקה והעזרה הכספית ברחוב הישראלי החילוני נמוכות מאוד. אני עצמי גדלתי וחונכתי ברחוב החרדי, שבו נוקטים בקיצוניות השנייה. שם מקובל כי לא נותנים לבן-אדם ליפול ויהי מה. כל אדם דתי וחרדי תורם – מדי חודש בחודשו! – חלק מהכנסתו לצדקה, מערכות הצדקה פועלות במרץ ובצפיפות וכיום ניתן לקבוע חד משמעית כי משפחה חרדית לעולם לא תתרסק כלכלית בשיעור שיאיים על קיומה. תמיד תבוא הקהילה ותדאג לשקם אותה.

נכון שכשמנהג כזה הופך לנורמה, הוא מוליד מצב שלא תמיד הוא חיובי: הוא מעודד לעיתים פרזיטיות, הוא מטיל עול כבד מדי על הציבור והוא הופך את ההישענות על מתנת בשר ודם ללגיטימית; ועדיין, הקיצוניות האחרת היא בלתי אנושית בעליל. לא ייתכן שאלפי אנשים ייצבטו צער על הידרדרותו של אדם למצב כלכלי נואש, אבל אף אחד מהם לא יחשוב כי גם הוא עצמו, ולא רק שר האוצר ושר השיכון, מסוגל להציל אותו.

"לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", גורס הציווי התורתי. הרבה לפני שדואגים לתיקון עולם דרך ניסיונות לדרוש דרישות (לא הגיוניות ברובן) מהמערכת השלטונית, צריך לבצע תיקון אישי וקבוצתי בתחום המוזנח הזה. מתן הצדקה, כפשוטה: מתן כסף למסכן או מתן כסף לארגונים שדואגים למסכנים, הוא משימה גדולה שיכולה להיות מובלת על ידי הגל הציבורי שנוצר בעקבות המקרים הטראגיים הללו. מצוות הצדקה היא זכות והיא מתנה שניתנה לאלה שמסוגלים. במדינה קטנה כמו שלנו, חלק עצום מהבעיות האישיות בתחום הכלכלי יכולות להיפטר באמצעות העמקת נורמות העזרה ההדדית. מישהו אמר בושה? כבוד? אינני מוצא את ההבדל בין קבלת צדקה מן השכן ממול לבין קבלת צדקה מיובל שטייניץ. צדקה היא צדקה. וכשצריך – אין ברירה.

>> הטור הקודם שלי: כמה שאלות מעצבנות
>> רותי סיני: במחיר הרקולס לבולגריה המדינה יכלה להציל את משה סילמן ז"ל