ב-23.6.92 אחר הצהריים, התחלנו להתארגן במטה המיוחד של דגל התורה לקבלת תוצאות הבחירות שהתקיימו באותו יום. אגודת ישראל ודגל התורה רצו אז ביחד לבחירות, לאחר הקרע הגדול ביניהן ארבע שנים קודם לכן, ב-88, ואני עבדתי בשירותו של חבר הכנסת הרב רביץ ז"ל, שעמד בראש דגל התורה. בגלל המתח ששרר בין המטות, הוחלט שאנו נתכנס בנפרד, באולם האוכל של תלמוד תורה "המסורה" בירושלים, ועלי ועל חברי מוישי כהן הוטלה המשימה להכין את המקום לאירוע. במשך כמה שעות גררנו כסאות, שולחנות, כיבוד, טלוויזיה מקרטעת והודענו לכל המכובדים לאן עליהם להגיע והמתנו במתח לשעה עשר בערב.
בשנייה שבה נראה קלסתרו של חיים יבין על המרקע, הבנו מיידית כי מסיבה כבר לא תהיה. זה לא שיהדות התורה לא הצליחה בבחירות. היא זכתה גם אז לחמשת המנדטים הנצחיים שלה והכל היה כצפוי, אלא שמה שיבין הודיע היה הרבה יותר דרמטי ממספר המנדטים שלנו: הוא הודיע, בפשטות, שרבין ניצח את הבחירות ובהפרש גדול.
אבל כבד, כפשוטו, ירד עלינו. איש לא הגיע, כמובן, למסיבת התוצאות, ומוישי ואני נאלצנו לגרור את הכל בחזרה. אני זוכר את עצמי, בחור בן 19, אבל ממש. דיכאון. רבין? מפלגת העבודה? מרצ? כבר חשבנו שנפטרנו מהם לתמיד, והנה, זה קורה שוב. מי יודע מה מצפה לנו עכשיו.
ואז מסיבת הניצחון "שלהם", עם ה"אני אקבע ואני אנווט" ומחולות יוסי שריד והצבע שחזר ללחיי השמאל ואוסלו והמדשאה והמהומות והרצח. הכל ידוע. אין צורך לחזור.
נורמלים, סוף סוף
זו הייתה מערכת הבחירות האחרונה המשמעותית בישראל. על הפרק עמדו שתי גישות קריטיות להמשך קיומה של המדינה: זו של הליכוד השמרן בראשות שמיר וזו של העבודה הליברלית ושוחרת השלום בראשות רבין. השאלה הייתה מאוד ברורה: הורגים את הפלשתינאים או מדברים איתם? מתחבקים עם הממשל האמריקני או מתעמתים איתו? כן לבייקר או לא לבייקר?
מאז – להוציא 96, כמובן, עם נצחונו הדרמטי של נתניהו – הולך הסיפור הזה והופך להיות חסר משמעות. כבר כמעט שאין עימות בין עמדות מנוגדות באופן קריטי. השאלה היא רק מי ישלוט: אלה או אלה. ישראל הראשונה או ישראל השנייה. הלבנים או השחורים. הדתיים או החילוניים. ירושלים או תל אביב. אלה שאלות גדולות ומעניינות, אבל לגבי התוצאה, הן כמעט לא משמעותיות.
התוצאה מוכרעת מראש. נכון. יש הבדל מהותי בין מצב שבו בראש משרד החקלאות עומדת אורית נוקד, לבין מצב בו יעמוד בראשו מוץ מטלון. הגישות של השניים בסוגיית מכסות הכותנה רחוקות כרחוק מזרח ממערב, אבל זה רלוונטי לבערך פרומיל מהאוכלוסייה. נכון. בוז'י הרצוג כשר חוץ יילך להרבה יותר שיחות שלום מאשר ליברמן, אבל גם הוא, כמו ליברמן, לא יחתום על שום הסכם. נכון. המדיניות הכלכלית של יחימוביץ' תהיה שונה לחלוטין משל נתניהו. אבל איפה בדיוק זה יבוא לידי ביטוי? היא תהפוך את המדינה למדינת רווחה? מעניין. אז למה זה לא קרה בחמש שנות שלטון קדימה, כשנתניהו היה באופוזיציה?
שני דברים קרו מאז: האחד, סוף סוף, אחרי הרבה שנים, המדינה הזו הולכת ונעשית נורמלית. רוב העם מרכז. רובם (חוץ מן הקיצונים, הלא רלוונטיים), נואשו מן השלום עם הפלשתינאים, סומכים על צה"ל שיעשה סדר, לא ממש מתים על מגרון אבל לא מוכנים לוותר על כל ההתנחלויות; רובם חושבים שהחרדים צריכים להתגייס לצה"ל, שונאים את הכפייה הדתית אבל מחבבים את הדת ומעוניינים בישראל יהודית, רובם מקללים את מצבם הכלכלי אבל מבינים שלא באמת אפשר לשנות משהו בעניין ורובם מפחדים מהאיום האירני אבל סומכים על אלוהים והממשלה שיעשו משהו בנידון.
והדבר השני, הנובע מן הראשון, הוא כמובן החלוקה הפוליטית. בהיעדר מחלוקות אמיתיות, כל שנותר הוא, כאמור, האנחנו או הם. בעניין הזה, יש כמובן הכרעה ברורה, שגם ברגעים אלה הולכת ומוכרעת, בחדרי הלידה ברחבי הארץ: יש בארץ רוב מוחלט, מוצק, טוטאלי לישראל השנייה. הגיע הזמן לומר את זה בקול, ולהפסיק להצטעצע: ימניים, דתיים, חרדים, מזרחיים, ירושלמים, אוהדי בית"ר – הם רוב מוחלט של העם היהודי בארץ. הם לא כולם מתים על נתניהו, אבל איש מהם לא יצביע ליחימוביץ' או מופז או לפיד. אין בארץ תיקו פוליטי. תיקו הוא 50:50. יש בארץ רוב מובהק לצד של נתניהו. כיון שבצד של נתניהו עומד, נכון לעכשיו, רק נתניהו, הרי שהבחירות יקבעו בעיקר האם שר התשתיות יהיה שלום מהליכוד, לנדאו מישראל ביתנו, בנט מבמפד"ל או רוני סומק מ"יש עתיד". זה באמת שווה את כל הבלגאן?