אזור אקלים מעניין מאוד היא ישראל שלנו. בעוד בעולם כולו בא הגשם על הארץ על פי כללים מטאורולוגיים ברורים וחד משמעיים, כאן אצלנו אין הוא תלוי לא בגרמי השמים, לא במפה הסינופטית ואף לא בשבר הסורי אפריקני, אלא בדבר אחר לחלוטין: כאן הגשם יורד כשאני ממהר.
כשאני ממהר לאנשהו, יושב לחוץ באוטו ומנסה לשווא לטפס במעלה 443 בואכה ירושלים, נפתחות ארובות השמים, מטר מטורף ניתך ארצה והתנועה נעצרת. כך זה כבר שנים וגם השבוע, כמובן. דקות ארוכות השתרכנו פגוש אל פגוש, משוכנעים כי הגשם הוא הגורם, רק כדי להגיע בסוף אל מוקד הבעיה ולגלות חדשות רעות וחדשות טובות; החדשות הטובות היו שאנחנו בצד של הסקרנים; החדשה הרעה מאוד הייתה שבצד השני, בנתיב הנגדי, אירעה תאונה די חמורה.
איני יודע מה היה טיב התאונה. אני בטוח שנהגים ונוסעים נפגעו בה, כולי תקווה כי איש לא קיפד את חייו. כרגיל במקרים כאלה אני מקפיד להאיץ מעט ולא להסיט את הראש לצדדים אפילו מילימטר, אבל הגברת שישבה לצידי דיווחה כי המכוניות המעורבות היו במצב די קשה וכי הכביש כולו זרוע ניידות משטרה וצוותי בדיקה. חבל. זה תמיד מדכא.
עבורנו נפתח הכביש לתנועה, אבל מה שראינו מהעבר השני היה תמונה עגומה להפליא: טור מכוניות אינסופי שעמד בכביש שנחסם, בנחש עקלתון שהחל בעור-א-תחתא והסתיים בירושלים עצמה. הרבה הרבה קילומטרים של מכוניות ועוד מכוניות ועוד מכוניות, ניצבו ללא נוע, ביום הכי קר בשנה.
למה? כי עכשיו בודקים את התאונה. צוותים של המשטרה, בארשת פנים של מאק טיילור ושלדון הוקס מ-CSI:ניו יורק. סורקים את הזירה, לא מסיטים ראיות, מצלמים וממלאים דו"חות. נפגעים כבר לא היו בזירה, תודה לאל, הם כבר פונו כנראה. עכשיו תור סדרות המשטרה.
אנחנו בטח לא פראיירים
והטור הלך והתארך, הלך והתעבה. ומצבם של הניצבים בו הלך והחמיר, הלך והשתגע. אין לדעת מי הם היו, מאין באו ולאן נסעו. אלה היו מאות ואולי אלפי מכוניות. בטח הייתה באחת מהן אם שמיהרה לאסוף את בנה מהגן; באחרת מרצה שמיהרה לאוניברסיטה; מפוטר שהחמיץ ראיון עבודה; שדרן שיאחר לשידור תכניתו, עובדה שתזרז את פיטוריו הקרובים גם כך; חולה שנוסע לעבור דיאליזה; שחקנית שתפסיד אודישן, מורה נהיגה ששלושה תלמידים ממתינים לו, שחקן כדורסל שקילל וממתין לשימוע, מכונית חברה קדישא ובתוכה גופה שנרקבת – ים של סיפורי חיים פשוטים, יומיומיים, טריוויאליים אבל כואבים ומטרידים ולעיתים ממש גורליים, שיחד עולים לשוועה אחת אדירה.
למה? כי מישהו צריך עכשיו לצלם זוויות כדי שחברת הביטוח תוכל להתגונן היטב בבית המשפט.
ואתם יודעים מה? מקרה תאונה עם מעורבות משטרתית הוא המקרה הנסבל. שהרי פקקים כאלה נגרמים גם כשפח נוגע קלות בפח ואז מבצעים שני הנהגים את הדיבר הראשון בעשרת הדברות לנהג הלא-יוצא-פראייר: צא מייד מהאוטו והבט במבט חוקר במוקד המכה תוך כדי קריאות כאב: מה זה? מה זה? השתגעת? השתגעת?
אחר כך יבוא תור ההתנצחויות ורק אז הכנת התנאים לידי הבשלה לקראת החלפת הפרטים, טלפון לגיס סוכן הביטוח לקבלת הדרכה כיצד יש להחליף פרטים, הבאת ניירת, כלי כתיבה ואיפור חדש במקום זה שנמחה מהדמעות, החלפת הפרטים, הרגעה הדדית, צילום שתי המכוניות, פרידה, נסיעה.
בינתיים מאחור כבר משתרך הטור: האם, המרצה, המפוטר, השדרן, החולה. כולם. ושוב הדמעות ושוב הלחץ ושוב הנזקים, אבל ההוא מראש הטור לא ייצא פראייר. הוא לא ייקח את הסיכון לתשלום 300 שקל פחחות או 600 שקל פנס. הוא יחליף פרטים בשובה ונחת כאילו זה היה בחניון ביתו בשעת ערב רוגעת.
מכת מדינה
ובכן, צריך לומר זאת בבהירות: לא ולא. עברת תאונה קלה שאין עמה נפגעים בכביש מהיר? אכלת אותה. רשום את מספר הרכב הפוגע והמשך בנסיעה. הצלחתם, שוטרים יקרים, לחלץ בשלום פצועים ונפגעים מזירת תאונה? יופי. עכשיו תפתחו מייד את הכביש. לא בוחן ולא תנועה. מקסימום צילום מהיר ודי. יש כאן מכוניות מאחורה, חבר. אין לך זמן לחקור עכשיו. אתה מזהה פנצ'ר באמצע הקסטל ומפחד להמשיך בנסיעה כי הג'אנט יתעקם? אין לך ברירה. אתה לא הולך לחסום את היציאה מהעיר בשביל ג'אנט, נכון? יפה. אז תיפרד בכאב מ800 ₪, ותתקדם באיטיות עד מתחת לגשר, למעלה.
זוהי מכת מדינה. מה הם באמת חושבים, אלה שעוצרים באמצע אוטוסטרדה, יוצאים מהרכב ומתחילים לחקור את הנהג שמולם על ההעדפות הקולינריות של סוכן הביטוח הקודם שלו. הם באמת מאמינים שאלפי אנשים צריכים להתעכב כדי להגן על תשלום ההשתתפות העצמית שלהם?
קוראים לזה בפשטות "האינטרס של היחיד מול האינטרס של הרבים". ברור מי דוחה את מי, כמובן, וזה צריך להורות איסור גורף על עצירה, לכל מטרה שהיא, באמצע כביש. כל כביש. באמריקה יש את ה-NO STANDING העצבני, המתייחס להורדת נוסע כמו לרצח עם לפחות. טוב. אנחנו לא כאלה גדולים, אבל איסור גמור על חסימת ציר כל עוד לא מדובר בחיי אדם, הוא צו השעה (או השעתיים. תלוי באיזה שלב של הפקק אתם).