יאיר לפיד נואם
האיש והגזירות. אוי אוי אוי | צילום: Ilia Yefimovich, GettyImages IL

ביום שחור אחד לפני כחצי שנה עשיתי את טעות חיי והבטחתי לבתי הקטנה שניסע יחד, כל המשפחה לאילת.

זו הייתה טעות של רגע. הייתי בדרכי לאילת להרצאה, היא מאוד התאכזבה מזה שאני נוסע לבדי, דמעה מתוקה נקוותה בזווית אחת מעיניה, אני הפכתי נוזלי, ובמקום לומר לה: "ככה זה, מותק. אני לא נוסע לבלות. אני נוסע לעבוד. קורה לפעמים שאבא נוסע לבד", אמרתי לה, כמו אדם בוגר ואחראי: "אל תדאגי. אני אביא לך מתנה גדולה ובפעם הבאה שאסע, אני מבטיח שניסע יחד כל המשפחה לשלושה ימים באילת".

מאז, כפי שאתם יכולים להבין, חיי אינם באמת חיים. אני מסתובב בבית כנוכל שאינו עומד בדיבורו, כשפעם בכמה שעות יש גם מבט מאשים ושיניים קפוצות שמסננות "מה עם אילת?". בבוקר, מה עם אילת", בערב "מתי נוסעים לאילת?", ומה שהכי גרוע, גם כשאנחנו בעיצומו של טיול או בילוי, הנושא ששב ועולה כל העת הוא הנסיעה המדוברת לאילת. היינו מאז בפארקים, במוזיאונים, בגני חיות, בחו"ל, בסופי שבוע בבתי מלון, בהצגות, בעיר הקרח, בקרקס, בצפון, בדרום – אבל נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן. מה עם אילת. כל עוד היא לא תראה בעיניה היפות את הגג של מרידיאן מבעד חלון של מטוס נוחת, אני אמשיך להיקלע בכף הקלע, ואני, מה לעשות, לא מתכוון לנסוע עם המשפחה לאילת בקרוב. עניין שלי.

מסקנה: לא מבטיחים לילדים הבטחות. הם לא שוכחים ולא סולחים.

עוד מעט ניסע לאילת?

נזכרתי בילדה ובאילת השבוע, גם כי שוב הייתי באילת, בלעדיה כמובן, אבל זה קרה לי בעיקר ברגע שבו נפתחו פתאום כל הברזים ונהר אדיר של טמטום החל שוטף את המדינה. אנשים שעד לפני רגע היו משכילים ואינטליגנטים ודיברו ממש לעניין, החלו לפתע למלמל שטויות כמו: "לא הגיע הזמן להתחיל לקחת מהעשירים?" ו"שוב פוגעים במעמד הביניים?". קבוצת איכות גבוהה דיברה על "לא בשביל זה הצבענו בשבילו", "שיחזיר לי את הקול שלי" ופסגת הפסגות: "אנחנו שוקלים לרדת לקנדה".

כמה הבל. כמה שטויות. וכי הייתה לשר האוצר לפיד, שר אוצר בן חודש וחצי, ברירה? וכי הוא לא השתדל לעשות את זה הכי אלגנטי ובלתי פוגע שאפשר? וכי מישהו מאמין שלו שר האוצר הייתה שלי יחימוביץ' זה היה שונה במשהו? וכי הוא לא שידר אמינות ואחריות בכך שהוא הגיש תקציב אחראי שיש בו קיצוצים שעשויים להרגיז את בוחריו הוא? אבל טוב, נו, מילא. אנשים קמים בבוקר, קוראים בעיתון וברשת על "גזירות", צופים בטלוויזיה בגרפים אדומים וחיצים עולים כלפי מעלה, שומעים ברדיו מלל בלתי פוסק על אסונות כלכליים ואז הם נזכרים במצבם שלהם, שהוא הרי אף פעם לא משביע רצון, ונתקפים עצבים ומרירות. זה טבעי וזה אולי אפילו נסלח.

הבעיה היא לא נקודתית, במה שאנשים אמרו השבוע, אלא בקרקע הנוחה שמאפשרת להיסטריה מיותרת וחסרת פרופורציות כזו לנבוט ולפרוח. הבעיה מתחילה במה שמרחף כאן כבר שלוש שנים, האווירה השקרית שתולדתה במחאה האיומה ההיא והמשכה במערכת הבחירות האחרונה שסבבה כולה סביב "ההבטחה". זו שאומרת, בפשטות, כך: מצבכם הכלכלי יכול להשתפר פלאים. חכו ותראו. שזה, במילים אחרות: עוד מעט ניסע לאילת.

אין תמונה
אנשים מסודרים רוצים להיות יותר עשירים | צילום: הדר טנדלר
וכשיש הבטחה בלתי ממומשת, יש גם יבבה. ככה זה. בואו אליי הביתה ותראו. מיהם המייבבים? ובכן, שני סוגי מצוקה יש בארץ. מצוקתם של העניים שרוצים להפוך למסודרים ומצוקתם של המסודרים שרוצים להפוך לעשירים. מצוקתם של הראשונים מוצדקת, כמובן. מאוד מאוד קשה להיות עני. למרבה הפלא, המצוקה הזו נשמעת רק בצורה מינורית. בשוליים. השוועה האדירה שעולה השמימה היא שוועתם של המסודרים, כלומר אלה שביום יום חיים חיים שפירים. אלא מאי? הם עובדים קשה מדי בשביל השפירות הזו, והם גם רוצים עוד ועוד. כי ככה זה בחיים. כשיש – רוצים עוד ועוד.

כבר שלוש שנים שלאף אחד אין אומץ להישיר מבט מול כל המייבבים האלה ולומר להם: תסתמו כבר את הפה, כי כבר אין כוח. מדבר אליכם יהודי שבדיוק כמותכם חושק שיניים בזעם בכל פעם שהוא חותם על הצ'ק לרשות המיסים, שגם אצלו שיעור המס הגבוה הוא זה שעומד בינו לבין חיי רווחה מוחלטים, אבל הוא לא יאמר אף פעם שרע לו.

שום דבר דרמטי לא יקרה

רע? מצבנו שפיר, חיינו יפים ומעניינים, ילדינו מחונכים ומתפתחים, מכוניתנו נקייה ויש בה עץ ריח ובעצם לא חסר לנו כלום. אנחנו נקרעים מעבודה לא כדי לחיות, אלא כדי לחיות טוב. אנחנו הם אלה שניסחנו לעצמנו את הסטנדרטים שלנו, ועכשיו אנחנו בוכים כי אנחנו לא מצליחים לעמוד בהם. אז ניקח צעד אחורה וננסח אותם מחדש. אנחנו משלמים הרבה מס הכנסה? יפה. אני מאחל לכולנו שבשנה הבאה נשלם יותר. אתם יודעים למה? כי מס ההכנסה הוא דיפרנציאלי. אם אתם משלמים הרבה מס זה סימן שאתם מרוויחים הרבה. אין לנו דירה כמו שאנחנו רוצים? אני יודע. גם לא תהיה לנו. דירה-כמו-שרוצים יש רק לעשירים גדולים ואנחנו לא עשירים גדולים. אולי נעזוב את העבודה, נתחיל לעשות עסקים, נתפלל למזל, נמלא לוטו, נכיר מיליונר ערירי גוסס עם אלצהיימר ונשכנע אותו שאנחנו ילדיו, מי יודע. אולי נהפוך לעשירים גדולים. עד אז זה לא עומד לקרות.

ותפסיקו בבקשה לשנוא את העשירים, בסדר? זה נמוך וזה פרימיטיבי וזה ממש לא מתאים. כל הביקורת כאן כלפי העשירים חרגה כבר מזמן מגבולות אינסטינקט הצדק והפכה סתם למסע ציד. אתם הרי שונאים עשיר שבנק מחל לו על חלק מהחוב, בין אם נוגעים בדבר, דרך השקעה או קרן, ובין אם לאו, נכון? אתם סתם שונאים אותם. התפתחה כאן תרבות של שנאת עשירים. אתם יודעים למה? כי אלה שאחראים על "ההבטחה", טרחו להסביר לכם שאחד ממוקדי הבעיות שלכם הם אותם עשירים. על כן אכלתם את השנאה הזו ביחד עם המנה העיקרית, ההבטחה.

נכון שגם שר האוצר דהיום היה בין המבטיחים. אבל לשבחו ייאמר, שהוא מעולם לא דיבר על "מהפכות" ושינוי מיידי ברמות המס ויוקר המחיה. הוא דיבר על תהליכים, על שינוי כיוון ועל מגמות. אני, אגב, לא מאמין שזה יכול להתרחש, אבל לפי האומץ שלו ויכולת הלמידה המהירה שלו, מעניין יהיה לעקוב אחריו בהמשך.

כך או כך, חברים, הירגעו נא. כבר הבנתם כי שום דבר דרמטי לא הולך לקרות. תהיה עלייה קטנה במס, ואז ירידה, ושוב עליונת ואז הטבות במקום אחר ואיזה שינוי מדיניות במנהל מקרקעי ישראל שאולי ישנה משהו קטן לטובה, ושוב נפילה ועוד עלייה – עולם כמנהגו ינהג. העשירים ייוותרו עשירים, המסודרים ייוותרו רק מסודרים וימשיכו לייבב. זו כבר הפכה לשפה שנייה. שפת האוי אוי אוי. מי אמר אילת ולא קיבל.

>> לכל כתבות המגזין