אין ישראלי, ימני כשמאלני, דתי כחילוני, שלא אמר או יאמר את המשפט: יצחק שמיר היה גבר. גם מתנגדיו החריפים ביותר של ראש הממשלה השביעי מהרהרים היום בדמותו שזה מכבר שקעה בערפל הזקנה והשכחה, מאגרפים באינסטינקט את כף ימינם ואומרים: הוא היה ראש ממשלה חזק.
היו לנו, מאז שמיר, אנשים די ראויים, ברובם. אני מאלה שמאמינים שזה שיושב שם היום הוא הטוב ביותר שאנו יכולים לאחל לעצמנו. ובכל זאת, היה משהו בשמיר שסוחט מכל ישראלי קורטוב געגוע.
המשהו הזה הוא המשה'יות שלו. הוא היה קצת משה רבנו, במובן הזה של איש שהיית מצפה ממנו לכל משרה בעולם חוץ מאשר להנהיג. כבד פה, בעל מבטא פולני כבד שה' ישמור; מסוגר; חסר קסם אישי; לא סחבק; ובעיקר - נמוך עד ננסות. יצחק שמיר היה כנראה ראש המדינה הנמוך ביותר מאז נפוליאון בן גוריון. הוא נבחר לתפקידו בשנים שבהם העולם כבר החל לדרוש מנהיגים שגם ייראו כמו מנהיגים, גבוהי קומה ובעלי חזות מרשימה. שמיר המנוח היה נראה כמו רגל אחת של דה גול, כמו נקודת חן בגבו של ביל קלינטון הענק. לא היה לו דבר מן התכונות החיצוניות שאנו נוטים לייחס למנהיג. ומה שמעניין הוא שדבר מדברים אלה לא עמד בדרכו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה.
מאז אנחנו מחפשים כוכבים, ורוב הזמן גם מוצאים אותם, ואז מדיחים אותם ושוב בוחרים בהם וחוזר חלילה, עד אין קץ. על כן, בשעה שכל ישראלי שמע על מותו של יצחק שמיר, נצבט ליבו לא על החיים שנגדעו בשיבה טובה ולא על "משבר המנהיגות" הטיפשי שרבות מדובר בו לאחרונה למרות שאינו קיים, אלא דווקא עלינו. על היכולת שלנו להעמיד בראשנו מנהיג הדומה בצורתו ובאופיו של יצחק שמיר, יכולת שהייתה ואינה עוד.
לגובהו של הכותב אין כל קשר לדברים. צירוף מקרים בעלמא.
>> לטור הקודם שלי: סטודנטים, תחזרו לאדישות
>> קים רטוש: מתי יאסרו ברית מילה גם בישראל?