ביום הכי חם בשנה (בינתיים), עשיתי דרכי אל בניין ענק בקמפוס אוניברסיטה ענק, מהלך שעה נסיעה מביתי, כדי לשוחח עם סטודנטים על נושא כלשהו בחדשות. היה חם, חם מאוד, ואפילו המזגן ברכב איים להיכנע. פחית שהחלה את דרכה בקור התחממה תוך כדי נסיעה, הפקקים השתרכו וקוללו, חצי שעה חיפשתי חנייה, ובסוף הגעתי לאולם הקטן.
הוא היה ריק. איש מבין המעט שנרשמו לא טרח לבוא. הפרסום היה לקוי, היום היה חם, הנושא היה מעצבן. שבועיים קודם לכן הרציתי באותו מקום בשכר מלא מול אולם מלא עד להתפקע. היום זה היה בחינם, אז איש לא בא. אות משמים: התנדבות זה רע.
על ספסל בצד ישב מולי המארגן. עדין, מתוק וחכם. עזוב, אמרתי לו, תפסיק להתנצל. שטויות. קורה. זו העבודה שלנו. הם הרי בכלל לא ידעו שזה אני. נו, די. לא, הוא התעקש. זה לא בסדר. לא רק בגללך. בגלל העניין. אינספור פעמים אנחנו באגודת הסטודנטים מנסים לארגן פעילויות כאלה, ושוב ושוב זה לא הולך. חבל. זה נורא.
שתינו עוד קצת ואז הוא הזדקף ואמר לי: אבל אנחנו לא מתכוונים להיכנע. אנחנו נוציא אותם מהאדישות שלהם. תגיד, הוא אומר לי, על מה כדאי ללכת? מה לדעתך יתפוס הכי טוב? הגיוס? הקטע הכלכלי? אולי בכלל צריך לחזור לנושא המדיני? לקיפאון?
ואז, ברגע אחד, הבנתי הכל. זה לא שיש משהו בוער. זה מה שבוער. ה"לצאת מהאדישות". לצעוק נגד משהו. נגד מה? למי באמת אכפת. נתאסף ובסוף כבר נמצא.
מסע מגוחך
"איכס צעירים", קוראת לזה עירית לינור. ההורמון הארור ההוא שמישהו המציא, זה שגורם לאנשים לחשוב כי בשנים האלה, בין השחרור לבין הנישואין, צריך "לצאת מהאדישות", "להשפיע", "לשנות" ושאר הבלים. כאילו שזה חלק בלתי נפרד מחיי הצעיר/ הסטודנט. הוא צריך ללמוד, הוא צריך להתפרנס כדי להחזיק את עצמו והוא צריך להיות חלק מאיזו התארגנות רעיונית. הוא צריך לפעול ולהשפיע. בעד מה? נגד מה? לא משנה. העיקר להשפיע.
הגיע הזמן לגעת בקודש הקודשים הזה ולהגיד: היי, תפסיקו לנדנד. אתם לא צריכים להשפיע. אין לכם על מה. אם אין לכם דבר טוב להגיד, אל תגידו כלום. המצב הזה, לפיו קודם מחליטים שצריך לפעול, ורק אחר כך מחפשים את הנושא, הוא מטופש וילדותי. די כבר. לא מתאים לכם.
הסטודנטים הללו ברובם בחורים חכמים. הם לא רואים את האיוולת בכל זה? הם לא מבינים שכל המסע הזה הוא בסך הכל חלק מריטואל מסורתי חסר משמעות, שפג והופך למגוחך בשנייה בה מסיים ה"משפיע" וה"משנה" את חייו הסטודנטיאליים ומתחיל לחיות באמת?
עוד כל המחשבות האלה מציפות אותי, החטפתי מבט אל מנוע הפעולה שיושב מולי ופתאום, בשנייה אחת, הבנתי שאני לא הולך להגיד לו אפילו מילה אחת בסגנון הזה. לא רק שהוא לא יבין, די בטוח שהוא יסתכל עלי כמו על מחלל קודש. כן? הוא יגיד לי. אדישות? זה מה שאתה רוצה?
כן, רציתי לומר לו. אדישות. זה מה שאני רוצה. מה דעתך, רציתי לשאול אותו, על כך שסטודנטים פשוט יהיו אדישים? לגמרי אדישים. מרוכזים בחייהם, בלימודיהם, באהבותיהם, במעונם, בתחביביהם, בחיי רוחם – מה דעתך? זה נשמע כל כך גרוע? הרי, בסופו של דבר, כל מאמצינו ומאמצי אבותינו מכוונים בדיוק לשם: למקום שבו נוכל, סוף סוף להיות אדישים. למה שלא תרגיע רגע, ותאפשר להם פשוט להיות אדישים? במיוחד כשאתה לא בדיוק יודע מה לעשות עם אי האדישות הזו, אליה אתה כל כך מטיף.
אבל לא אמרתי, ולא שאלתי. הוא פשוט היה כל כך בפנים, שזו הייתה אכזריות להתחיל עם הכפרנות שלי. במקום זה נתתי לו עצה ששווה זהב: לכו על מזג האוויר, אמרתי לו. אי אפשר יותר עם החום הזה. די לאדישות. סטודנטים בעד מיזוג לכל.