זה מעניין, כי יומיים אחר כך, ביום ראשון בערב, אצא להשתתף בעצרת המיליון ויחד עם 999,999 אחרים, אלך להביע את אגרוף העוצמה החרדי, אמלמל את פסוקי התהילים ואאזין לרב אזרחי צועק בבכי "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהבנו את התורה בוז יבוזו לו". לראשונה מזה כמה וכמה שנים, למשך חצי שעה, ארגיש שייך.
למה אני הולך להפגנה? אני לא מסכים עם דעתו של אף אחד שם בנושא הגיוס. אני חושב שכל הגברים החרדים כולם צריכים להתגייס, כמו שאר הישראלים, בגיל 18 לשירות חובה צבאי ולא מוכן לשום פשרות בנושא; אני חושב שהחילונים לא מעוניינים לחלן את החרדים, הם פשוט רוצים שהם יילכו לצבא; אני חושב שההפגנה הזו מיותרת, שהיא מנציחה אימה ופילוג, שהיא מוציאה את הוויכוח מפרופורציות. ובכל זאת, אני אלך להפגנה. כי ההפגנה הזו היא לא על השירות בצה"ל ולא על ועדת שקד. לא על גיל הגיוס ולא על משכו או אופיו. ההפגנה היא בכלל לא על השירות בצה"ל. היא אך ורק על תחושת הנרדפות.
ולתחושת נרדפות אני מתחבר. אני יודע היטב איך זה להיות מיעוט. וכשהמיעוט שלי - טועה ככל שיהיה, יוצא להפגין מתוך תחושת נרדפות, אני פשוט מצטרף אליו ומחבק אותו.
כי תחושת הנרדפות היא מה שעומד ביסוד ההפגנה הזו וביסוד כל האווירה העכורה והמאויימת של הימים האחרונים. ומה שעצוב זה, שבדיוק את זה רוב החילונים לא מבינים כלל. הם אפילו לא מעלים בדעתם שזה כך. מבחינתם, הצד החרדי הוא הצד החזק. המלוכד, המאיים והכוחני. הם בכלל לא מנסים להיכנס לראש, להבין. הם בכלל לא מבינים איך זה להיות מיעוט דחוי.
איך זה מרגיש לשמוע ברדיו שאתה טפיל
כבר שנים שהילד החרדי גדל על הנרטיב הברור של המיעוט הנרדף. בגיל חמש הוא חוזר הביתה ביום שישי מהגן עם "הילד שניצל", מספריית מחניים, שם הוא קורא את הסיפור על הילד שאביו נחטף ביד הקוזקים הרעים או הפריץ המנוול והאנטישמי והרבי הציל אותו בנס, אחר כך מוטמעת בו תודעת השואה בעוצמה עזה הרבה יותר מאשר בקרב כל ילד אחר בישראל (למרות הדעה החילונית הרווחת לגבי הנושא, הטיפשית).
אחר כך הוא מקבל במנות גדולות את הידיעה שהרחוב החילוני הוא איום רוחני ויש להימנע ממנו בכל דרך ואז, בבגרותו, הוא מתבשר על כך שהחילונים החליטו שאם לא יילך לצבא הוא יישלח לכלא. זה קורה, להזכירכם, אחרי שנים ארוכות שבהם כל אינטראקציה שלו עם חילונים הייתה מנוכרת ומעוררת דחייה. שכל ביקור שלו בחדר מיון כלל מבטים ועיניים מזלזלות. שמאות מאמרים שהוא קרא או שצוטטו באוזניו מעיתונים חילוניים היו רוויים ניכור והתנשאות – כל אלה דחפו אותו עמוק פנימה, אל החיק החם של החרדיות העוטפת, אבל נטעו בו את השנאה ובעיקר את רגש הנחיתות העז, האופייני למי שגדלו באקלים של נרדפות.
מי אשם? אשמים גם חלק מן הנרדפים. אשמה העיתונות החרדית שמלבה ברשעות את הרגשות הללו, אשמים המנהיגים הרוחניים שלא טורחים לטפל בזה ולנטרל את זה מעט, אשמים מאוד מאוד הפוליטיקאים החרדים הדפוקים שעל טיפוח רגש הנרדפות הזה כל תפארתם – אבל בואו לא נתכחש לאמת ולא נהיה תמימים: אשמים בעיקר הרודפים.
אשם דור המייסדים הרע ההוא, שכל כך אין מה להתגעגע אליו, שבכוח כמעט דחף את החרדים לפינתם הנידחת (כולל הפטור המעליב שהעניק בן גוריון לתלמידי הישיבות, שכולו היה רק תוצאה של זלזול והתעלמות); אשמים הדורות השני והשלישי שלא טרחו לשנות את זה אפילו במשהו, ואשם הדור הזה, שלא מתחיל אפילו להבין איך זה לגדול כך דור אחר דור אחר דור, כשברקע פועמת טראומת הנרדפות היהודית הנצחית – ואז לשמוע ברדיו דיבורים על "טפילים" ועל "נצלנים".
לתחושה הזו קוראים נרדפות. ואלוהים יבקש את נרדף. לא רק הוא, גם אני. אני לא חותם על מילה אחת אפילו מהחלטות מועצת גדולי התורה השבוע, ולא מבין לרגע מדוע לא יכולים תלמידי הישיבות להתגייס לצה"ל. אבל מהי נרדפות אני כן מבין, לכן ביום ראשון אלך להפגנה.