מדוע רוצים בני משפחות ליטול חלק ולהיות מעורבים בחקירת אסונות שהביאו למות יקיריהן? מפני שהם צודקים. הם מיטלטלים בכאבם הנורא ובאובדנם שאינו שוכך לרגע. הם מתוסכלים וכועסים ומעוניינים באמת ובתמים לקבל תשובה לשאלותיהם, בתקווה שהללו יביאו מעט מזור לכאבם.
מדוע רוצים פוליטיקאים שבני משפחות שכולות ייטלו חלק בפעילות ועדות חקירה החוקרות את מות יקיריהן? מפני שכשהורים שכולים באים לחדר הוועדה, הדיון נעשה אמוציונלי; ומשהוא נעשה אמוציונלי, יש צעקות; ומשיש צעקות, באים כל העיתונאים החדרה ויש מהומה והמצלמות נדלקות. ואז הפוליטיקאי, יו"ר הוועדה, מיטיב את עניבתו ובקול גדול צועק: סליחה, סליחה, אני לא יכול לנהל ככה דיון! אני. לא. יכול. לנהל ככה דיון! רבותי! רבותי! ואז רואה העם כולו כי לא אלמן ישראל וכי יש יו"ר לוועדה וכי הוא לא פראייר. כלל וכלל לא פראייר.
למה אוהבת התקשורת שבני משפחות שכולות משתתפים בדיונים כאלה? מאותה סיבה בדיוק כמובן. שיהיה מעניין. שיהיה צבע ודמע. למה לא?
הבעיה היחידה היא שבתוך כל המעגל המיוזע הזה עומד בן המשפחה. האב, הבן, הבעל, האם. הם וכאבם. הם ועולמם שהתרסק. והם כה אמיתיים וכה פגיעים וכה תמימים, עד שאפשר בקלות למכור להם אשליה. והאשליה שנמכרת להם, בחסות הרעש והתרועות והסיקור התקשורתי היא שהנה הנה, העם כולו איתם ובעוד רגע תצא האמת לאור וכאבם יירפא במעט.
וזה, לדאבון הלב, לא הולך לקרות. איש אינו מתכוון שזה יקרה. זה גם לא יכול לקרות. שום דבר שיקרה בכנסת לא יחזיר אף אחד מהקדושים הביתה.
על כן ברור לחלוטין כי כל מעורבות של בני משפחות שכולות בהליכי בדיקה ובחינה היא עוול נורא קודם כל להם עצמם. מעבר לכך שמהותית, לא ניתן לקיים שום דיון נכון ברמת האמוציות המשתלטת על חדר בו יושבים הורים שאיבדו את בנם, יש כאן גם עוול גדול מאוד כלפיהם.