רני רהב (צילום: אביב חופי)
כי מישהו צריך להגן על החלש, אפילו אם קוראים לו רני רהב | צילום: אביב חופי
אני שם נפשי בכפי והולך לשבור שביתה: אני עומד להגן על רני רהב. אני עומד להגיד דברים קשים. דברים שעלולים לפגוע בקדושתו של חירות העיתונאי, החירות המקודשת מכל החירויות. אני עומד לומר מילה טובה על אדם שחובה לשנוא. על משרתם של הרעים, של החומסים.

ובכן, זה מה שיש לי לומר: צודק, צודק, צודק. רעה, רעה, רעה.

לא כתבת המארקר שרון שפורר היא הרעה. חס וחלילה. צפו בסטטוס שלה. איזכור קטן, עקיף, של רני רהב. בינינו? לא בדיוק יודע על מה יצא קצפו. רעה היא המערכת העיתונאית. רעה שבעתיים היא הרשת החברתית. רעה היא השיטה המאפשרת מסע כזה.

מדוע אמר רני רהב לשרון שפורר את מה שהוא אמר? מפני שרני רהב מכיר היטב את העיתונות. הוא הרי עובד איתה ומפעיל אותה במשך שנים. הוא יודע עד כמה ילדותית וחסרת אחריות היא. הוא מכיר את הקלות שבה הוא גורם לה לפרסם ידיעות שהוא כן אוהב. הוא יודע שהיא חובבנית, צהבהבה, מוטת טרנדים, אינטרסים ודד ליין. הוא מכיר עשרות מקרים שבהם הוא מנע פרסום ידיעה תמורת מתן ידיעה אחרת. הוא מכיר היטב ומקרוב את הקלות שבה עיתונאים מפרסמים מילה רעה על מישהו, ובאותה מידה מכיר את הבטן הרכה של העיתונות: אימת המוות שלה מפני הכלי היחיד שעומד מולה, כלי תביעות הדיבה.

הנה סוד שלא ידעתם: רני רהב נוהג להשתמש כבר שנים באיום הלגיטימי הזה. תיזהר, הוא אומר לעיתונאי. אם תפרסם דבר לא נכון, או חצי נכון, אני אתבע אותך. לא רק את העיתון. גם אותך אישית. והעיתונאים מפחדים. וטוב שהם מפחדים. המרחב העיתונאי אינו הפקר. לא כל אף-אחד יכול לכתוב כל מה שהוא רוצה על כל אחד ולהסתתר מאחורי תגובת האומלל שמופיעה בסוף הכתבה. לא, בהחלט לא. אבל המציאות היא שכולם כותבים ואומרים מה שבא להם. בעיקר על עשירים ופוליטיקאים. בינינו: הרי אף אחד כמעט לא תובע דיבה. זה מסובך, זה עולה כסף וזה חושף שוב את חצי האמת שפורסמה. אז למי יש כוח?

החלש הוא החשוף והשנוא

אבל רני רהב לא פראייר. הוא מתאבד על עצמו ועל לקוחותיו. הוא מכיר את כללי המשחק והוא יודע שאלה כללי משחק של ג'ונגל. במערכת שבה מותר למרוח על פני שני עמודים בעיתון סכסוך בין אסתי גינזבורג לאביה, במערכת שבה מותר לחסל את אייל גולן בשיטתיות מבלי שהוגש נגדו כל כתב אישום, במערכת שבה מותר לכתוב כל דבר על כל אחד – במערכת כזו מותר לנשוא לעשות הכל כדי למנוע את הפרסום. הכל. כל מה שמותר. לתבוע, לאיים, להפחיד, הכל. וכן. זכותו של רני רהב האיש להגן על עצמו ועל שמו עולה בעיני עשרת מונים על "זכותה", הלא קיימת בכלל, של עיתונאית לכתוב עליו משהו רע.

מה לעשות. אינני רוחש כבוד למקצוע המקושקש הזה, עיתונות. אינני מוכן להסכין עם חוסר המידתיות שבחשיפת "שחיתויות" ומעשים רעים כביכול. אחרי שנים בעיתונות אתה מכיר את הדינמיקה של הגדלת תמונתו של אדם למקסימום רק בגלל שנפלה כתבה אחרת, והדד ליין מתקרב ואין משהו אחר במקום. אתה מכיר מקרים של פרסום מהיר בטרם בדיקה רק כדי שהעיתון שלך יהיה הראשון שמפרסם. במגרש הזה רני רהב לא רק צודק. הוא גם נחוץ, בשביל האיזון. אם הוא לא היה, צריך היה להמציא אותו.

מעניין, אמרה לי ידידה השבוע, אחרי שדיברתי ברדיו בעניין. מעניין שתמיד יוצא שאתה עם החזקים. אז, זהו, הנה עיקר העניין במדוייק: אני תמיד, אבל תמיד, עם החלשים. החלש הוא החשוף. השנוא. זה שעומד חסר אונים מול פרסום שאינו מוצא חן בעיניו, ואם יעז לומר בטלפון: אם לא תורידי את שמי מהסטטוס גם אני אדבר עלייך ואשלח אלייך טיל רעל, אזי הוא הופך למאיים ולאלים ולמסוכן. וגם חרם כבר מתארגן, תודה לאל, הכלי שאלים ממנו אין בנמצא כמעט. ובכן, גם עשיר יכול להיות חלש. גם מפורסם יכול להיות חלש. אני עם החלשים.