בשנים האחרונות, בעיקר לאור טרנד הטבעונות הפושט ברחבי העולם המערבי, הולכת וגוברת ההתנגדות למנהג היהודי המסורתי לעריכת טקס הכפרות על תרנגולות בשל ההאשמה כי מדובר בצער בעלי חיים ובפגיעה ברווחתן. אמש, למשל, פשטו עשרות צעירים על מוקדי עשיית כפרות בערים החרדיות והפגינו. גם בניו יורק, בלונדון ובאנטוורפן נתקלים יהודים בהתנגדות עיקשת של פעילים חברתיים המנסים למנוע מהם את קיום הטקס המסורתי.
מדובר במנהג בין למעלה מאלף שנים, השנוי בעצמו במחלוקת בין פוסקי ההלכה, אולם התקבל בכל תפוצות ישראל, וגדולי הרבנים מכל החוגים והעדות סמכו עליו את ידם. ביהדות יש חשיבות עצומה לשמירה על המסורת ולהקפדה על כל תג ותג ללא שינוי, תוך ההעברה של המורשת מאב לבן. מנהג הכפרות אף נעשה בשנים האחרונות על פי הוראתם של הרבנים הראשיים לישראל תוך הקפדה מוחלטת על רווחתם של בעלי החיים והשמירה על זכויותיהם.
ההתערבות של אותם פעילים – "חברתיים" בעיני עצמם - מקוממת ומרגיזה. יש הבדל בין מחאה שקטה ורגועה, שהינה מותרת ואולי אף רצויה, לבין התנהגות פרובוקטיבית ואלימה כפי שנראתה אמש באשדוד ובפתח תקווה. גם אם יש לאותם מתנגדים סולם ערכים משלהם, אסור להם לזלזל בבוטות במנהגים ובערכים של אנשים אחרים המאמינים בדרכם שלהם.
בציבור החרדי מאשימים (ובצדק) את המפגינים הקולניים בכך שהם מחפשים שעיר לעזאזל על מנת לצבור אהדה לאג'נדה הטבעונית. בה בעת, רבנים בקהילות האורתודוכסיות חוששים מפני היום שבו לא ניתן יהיה עוד לעצור את המגמה הרווחת בעולם הליברלי. היום מפגינים נגד מנהג הכפרות, ומחר נגד מצוות ברית המילה שפוגעת בזכויות הילד, ובעתיד יבקשו לאסור הנחת תפילין שעשויים מעור בהמה.
זה מדרון חלקלק העשוי לפגוע ביום מן הימים בחופש הדת של המאמינים, תוך העדפת זכויות בעלי החיים על קיום המצוות המסורתיות. על כן יש להציב למאבק הזה גבולות. ניתן למחות ולהתנגד במסגרת גבולות החוק וחופש הביטוי, אבל אסור לפעול באלימות ולנסות לערער על אמונתם של אחרים.