במהלך הלילה, דקות בודדות אחרי היוודע דבר האסון הנורא בהר מירון, כבר החלה התחרות בין הכתבים וברשתות החברתיות מי יזרוק ראשון לחלל האוויר את המילה ״מחדל״. מי אשם ש-44 בני אדם שבאו לשמוח קיפחו את חייהם? זה לא מעניין אותי. לא עכשיו.
הולכים לעבור עלינו שבועות ארוכים של ניתוחים באולפנים תחת הכותרת ״מי אשם״. המשטרה תגיד א׳, המארגנים יגידו ב׳, יהיה גם איזה גאון שבטח יאשים את הפוליטיקאים החרדים. אה, וכמובן שלב ה״ביבי אשם״ יגיע גם יגיע כי איך אפשר בלי.
התקשורת תעשה את עבודה ותשאל את השאלות הקשות בצדק, אבל עכשיו, לפחות ב-24 השעות הקרובות, תרשו לי לחשוב קודם כל על משפחות 44 הקורבנות. אנחנו לפני שבת שחורה. השבת השחורה בתולדות הקהילה החרדית בישראל מאז קום המדינה. 44 לוויות יתקיימו עד כניסת שבת.
הכרוז בבני ברק, ירושלים, אלעד, בית״ר עלית ויישובים נוספים יכריז כנהוג על שמות המתים ברחוב ועמודי ההודעות יתכסו בתוך זמן קצר במודעות אבל אחת על השנייה. שם אחרי שם. ילדים, נערים ומבוגרים. אנשים שעלו להר לשמוח והיום נגיד עליהם קדיש.
הבלאגן בציון במירון ידוע כבר שנים ונידון רבות בקרב הקהילה החרדית. אבל זה רק דיבורים. מעולם איש לא לקח אחריות ועשה שם סדר. זה לא הכותל המערבי שנמצא בפיקוח וניהול משרד הדתות, דרכי הגישה אליו מוסדרות ויש לו אבא ואמא. הר מירון נראה כמו מעברה או מחנה פליטים. טלאי על טלאי, פחון על פחון בלי שאף אחד לוקח אחריות ועושה שם סדר אחת ולתמיד.
זה נס שעד היום לא קרה שם אסון, אבל הנה זה קרה עכשיו. אחרי השנה הקשה שעברה על הקהילה החרדית מגיע הלילה הזה, שהיה אמור להיות לילה של הילולה ושמחה. גם על ל״ג בעומר וגם על סיום השנה הקשה הזאת שעברנו. וזה נגמר במותם של 44 צדיקים שנדחקו, נדחפו ונחנקו במנהרת המוות. 44 צדיקים שעלו להר לשמוח וירדו ממנו בארון.