אולי לחלק מהציבור הכללי כל החרדים נראים אותו דבר, לכן כדאי להקדים ולומר שאינני שייך לחצרו של הרב עובדיה יוסף. אינני נמנה על תלמידיו המובהקים וגם לא הגיתי יומם וליל בספריו. אני אשכנזי, אני חסיד, קשור בכלל לזרם אחר ביהדות האורתודוקסית.
אבל היום כולנו חילונים, חרדים, אשכנזים, ספרדים, אנשים ונשים מכל שדרות הציבור חשים יתומים וגם אני בוכה.
פעמים ספורות זכיתי לפגוש את הרב יוסף באופן אישי ובכל פעם המפגש המיוחד הותיר בי רושם של ממש. אתה חש ניצב מול ענק בתורה, בהלכה, במוסר ובמידות טובות. ענק שבחיים לא תגיע למדרגתו הרוחנית.
מצא גם זמן להשתעשע עם הנכדים
הרב יוסף הקדיש עצמו, את כל כולו, למען לימוד התורה. זכורה לי פעם אחת שנכנסתי לחדרו גדוש הספרים להתברך והרב היה כה שקוע בלימודו שלא העזתי להפריע. היו אלו רגעים שיונצחו בזכרוני. לראות את מסירות נפשו של הרב עובדיה כשהוא בגיל 90 שקוע בתוך הספרים ואין לו בעולמו אלא התורה.
אני זוכר את אחת הפעמים שנפגש עם אחד מגדולי הרבנים ובכה בפניו בדמעות שליש על כך שאינו מסוגל להתרכז בלימוד התורה ובכתיבת הספרים. זה היה כל חיותו וברגע שנחלש והדבר היה קשה לו, הרי שמצב בריאותו ממילא החל להידרדר. כתוב בפסוק: "כי הם חיינו ואורך ימינו" ואכן אצל הרב זה היה פשוטו כמשמעו.
מצד שני זכורים לי גם רגעי האנושית והחמלה של הרב. היה זה בשעה שהילדה רחל אטיאס שאיבדה את כל בני משפחתה בתאונת דרכים מזעזעת והגיע לקבל תנחומים מהרב. מחזה מרגש ומפעים היה לראות את הרב הישיש בוכה יחד עם הילדה בת ה-9 כשהוא מרעיף עליה טללי אהבה ונוחם ונותן בה כוח וחוזק רוחני להתמודד בשעות הקשות.
או מקרה אחר בה ראיתי את הרב משוחח ומשתעשע עם נכדיו. דוגמה שלימדה אותי כי גם כשהיה עסוק כל כולו בענייניו התורניים והציבוריים לא שכח להקדיש זמן לבני משפחתו ולהתייחס בכבוד לכל אדם ובסבר פנים יפות.
עם ישראל איבד רב, מנהיג, אבא ומורה דרך כשכולנו נצעד יחד אחר מיטתו ונבכה על האובדן הגדול. יהי זכרו ברוך.