לא רוצה לבבות שוקולד בלגי משובח, לא רוצה דובי שהכרס הפרוותית שלו זועקת לעברי I love You, לא רוצה נרות ריחניים שיעירו את חשכת הליל וידיפו ניחוח של פצ'ולי/ לבנדר, לא רוצה שיר בהפתעה שהוקלט באולפן בקריות. בעצם, אני כן רוצה שוקולד, אבל אני בעיקר רוצה אהבה, כזאת שתהיה שווה משהו גם בלי כל הדברים האלה.
ככל שאני מתקרבת לגיל הזה שבו עדיף לא להיראות באירועים משפחתיים, אלא אם מדובר בהלוויה ואין ברירה, מרגיש לי שט"ו באב הוא בעצם תשעה באב 2. מין יום כזה שבו עליי ללבוש שחורים צמודים ולהתאבל על מר גורלי, בהיותי רווקה אומללה שהחיים התל אביביים כל כך התאכזרו אליה.
לפחות אני יכולה להתנחם בכך שלרבים מן האנשים מסביבי היום הזה עושה מנחוס, וזה בכלל לא משנה מה מצב חיי האהבה שלהם נכון לאותו יום קלנדרי. מי שנמצאים כבר המון זמן בקשר מבצעים עסקת חליפין של בוקסר תמורת סט סבונים, מי שיוצאים בקושי חודש עשויים לחתוך בדרמטיות ובטרם עת אם אחד מן הצדדים יפגין אובר השקעה רומנטית שלא לצורך, או שיקרה בדיוק ההיפך והצד השני (לרוב הבחורה) יתאכזב קשות.
יום אחד בשנה אנשים מעמידים פנים שהם אוהבים מישהו שאינו הם, וכהוכחה לכך הם מרעיפים עליו פינוקים חומריים, שהקשר בינם לבין אהבה הוא שרירותי בהחלט. כשם שבעבר חגגו את יום האם כדי להיזכר פעם בשנה שאימא היא לא המשרתת, כשם שכיום חוגגים את יום המשפחה כדי להיזכר פעם בשנה בחשיבותו של קשר הדם, גם אם כל משפחה שלישית מתפרקת, גם אם רוב הילדים נזרקים לידיה החמות של סבתא, גם אם כבר מזמן אין ארוחת שישי.
היו שנים שחגגתי את יום האהבה עם חבר של שנתיים, היו שנים שחגגתי עם בחור שעוד לא העזתי לקרוא לו חבר. קנו לי מתנות, עשו לי גוד טיים וזה. ביליתי את ט"ו באב במסעדות רומנטיות, בחוף הים, בפארק הלאומי של רמת גן ובאמת, איפה לא. העניין הוא שאף פעם לא חשתי ביום הזה מה שבאמת צריך לחוש – אהבה.
כל מה שאני רוצה שיקרה בט"ו באב (אם לא הקרוב, אז אינשאללה הבא) הוא להגיד לבחור שלי שאני אוהבת אותו, ולשמוע את המשפט הזה בחזרה רק בלשון זכר. זה יהיה כל כך אמיתי ומהלב, שיידלקו זיקוקים דמיוניים, ירחף מעלינו ירח מלא ובדיוק יעבור אוטו גלידה, אפילו שזה אמצע הלילה. זהו, זה כל מה שאני רוצה. זה ושוקולד.