איפה עובר האוטובוס? (צילום: רויטרס)
מחכים לקו שממש עוד רגע מגיע | צילום: רויטרס

במשך שנים חיבבתי את התאריך הזה, ה-1 ביולי. הוא סימל עבורי את היציאה מעבדות המבחנים ושיעורי הבית אל החירות הנפלאה שגלומה בצפייה היפנוטית ברשימת החברים במסנג'ר ובשיטוט חסר מטרה במנגו-קסטרו-זארה. אבל במשך כל השבוע האחרון אני מכחישה מכל וכל את בואו של התאריך הזה בסופו.

מחר תתרחש מהפכה של ממש – יתבטלו 35 קווי אוטובוס ברחבי גוש דן, תעריף הנסיעה יעלה ויתקרב למחירו של גביע קוטג', לא יהיו קווים ישירים בין מרכז תל אביב לבין כל מקום כמעט שאינו נמצא במרכז תל אביב וכל זה אמור לעזור לנו. מבולבלים? גם אני. מאוד.

באתר שמשרד התחבורה השיק לטובת הנוסעים כתובים דברים שאמורים להרגיע אותי, כמו: "המערכת החדשה קלה להתמצאות וידידותית למשתמש", "מעבר חופשי בין קווים ומפעילים באמצעות כרטיס חכם" והמשפט שהכי לא מרגיע אותי: "השינוי נועד לשפר את השירות ולתת מענה זמין ונוח למשתמש התחבורה הציבורית בגוש דן".

אולי זו רק אני, אחת שממש שונאת שינויים ובעלת נטייה נשית לא בריאה לקטר. אולי כי אני מפונקת וגריאטרית, נטולת כל כוחות ללכת עד לקצה הרחוב (כי מבטלים את הקווים שהיו מתחת לבית), ואז לעלות על קו עמוס לעייפה (כי גם ביטלו כמעט את כל הקווים בשכונה ועכשיו כולם צריכים לעלות על אותו קו כמוני).

הודות ל"מעבר החופשי בין קווים ומפעילים", שמנתק את הפריפריה המרוחקת שבה אני גרה (גבעתיים) מתל אביב, ארד באמצע הדרך ואהדס בקלילות לעבר תחנת אוטובוס בקצה השני של רכבת מרכז. אני אמורה להמתין שם דקות ספורות לקו אוטובוס עמוס אחר. אם לא אספיק לעשות את זה בתוך 90 דקות, נניח באחד מהימים האלה שמשתרכים כל הדרך אחרי אוטו זבל, אאלץ להיפרד מ-6.40 ש"ח נוספים. הכסף זה בכלל לא העניין - כאב הראש האמיתי הוא לפתוח את התיק ולחטט עד לקרקעית בשביל להוציא שוב את הארנק.

גם נתיבי התחבורה הציבורית החדשים לא יוכלו למנוע את הפקקים הכבדים שצפויים לאוטובוסים ביציאה מהם. מה עוד שביטול קווים בתוך שכונות רבות עשוי לעודד יותר אנשים לנסוע ברכב פרטי. הרי למי יש כוח וזמן ללכת בחום הלוהט במשך יותר מעשר דקות עד לתחנה הקרובה, ואחר כך שוב להזיע בצלה הלא מנחם של תחנה אחרת?

מפחדת מדב נבון

אני לא מבינה גדולה בחישובים מתמטיים, אבל נראה לי שעליתי על משהו. אם מבטלים 35 קווים, אז גם אם הקווים שיישארו יהיו בתדירות גבוהה יותר, זה ייצא בערך אותו דבר מבחינת כמות האוטובוסים שמדוושים בכבישים. אז מה יושג חוץ ממשחק בכיסאות מוזיקליים בין הפקקים?

בשורה התחתונה, אני מלאה בחששות מהמהלך. למה הגענו למצב הזה? הרי משרד התחבורה עמל על הרה-אורגניזציה לפחות כמה חודשים טובים, אולי כבר שנים. למה נזכרו רק בתחילת החודש ליידע אותנו? למה רק לפני יומיים הציבו בתחנות דיילים שמחלקים עלונים ומפות? למה אנחנו צריכים להיות האחרונים שמתבשרים על משהו שהולך לשנות את הרגלי השינה שלנו באוטובוסים, שתיקטע כי נצטרך להחליף קו באמצע הדרך? אתם מפחדים שנספיק, חלילה, לארגן איזו עצומה או חרם נוסעים בפייסבוק?

אבל אין מה להתפלא, הרי מתכנני מהפכת התחבורה הציבורית בכלל לא משתמשים בה. להם זה לא משנה איזה אוטובוס עובר בשכונה שלהם, כי יש להם סעיף נחמד של "השתתפות בהוצאות רכב" בתלוש השכר. הם טוענים שקווי האוטובוס הנוכחיים כבר לא מתאימים לצרכים של היום, אבל הם לא טרחו לברר עם הנוסעים מה הם בכלל הצרכים האלה. לא פורסם סקר שירות באתרי חברות האוטובוסים, לא הועברו טפסי שאלונים בתחנות המרכזיות ואף סוקר לא התקשר להטריד אותנו. במקום לתכנן הכל בחדרי חדרים ולהפתיע אותנו ברגע האחרון, היו צריכים לשתף אותנו, הנוסעים.

יש לי הרגשה שלא רק אני תוהה ובוהה בשלטים בכיכובו של דב נבון. ימים ספורים מאוד יגידו האם השינוי הוא בעדנו או נגדנו. בינתיים אפשר רק לשער, ובעיקר דברים רעים.

>> ליהיא גרינר: כשלא ידברו עליי אני אתחיל לדאוג
>> האם מירי בוהדנה מביאה יותר מדי ילדים לעולם?