גילי גרינברג הפגנה
עדיין נלחם. גיל גרינברג
יש בעיני שתי סיבות שמובילות אדם לכתוב. שתיהן מקבעות את הקצוות של אותה סקאלה: בקצה אחד צורך לשתף, בקצה השני רצון לשנות. אני כותב עכשיו, חודש וחצי אחרי הטור הקודם, וקשה לי להבין מאיזה מקום אני כותב עכשיו: האם אני כותב כי בא לי לשתף אתכם, להוקיר תודה על התמיכה והעידוד שנתתם לי בפעם הקודמת, או שאני עדיין טיפה אופטימי. עדיין מאמין שמי שצריך לקרא את זה  - יקרא את זה, אולי זה ילחץ לו לרגע על הנקודה הנכונה- זו  שעדיין לא נאטמה סופית

בטור הקודם סיפרתי על המאבק שלי בביטוח הלאומי ובמשרד הבריאות במטרה לקבל את השתתפות מימון המדינה ברכב המותאם לצרכים שלי - ולא לצרכים שלהם. המשוואה פשוטה: הצורך שלי הוא  לשבת קדימה ברכב על גבי כיסא הגלגלים, רק כדי למנוע את הטלטולים והבחילות שהם תוצאה של קפיצים נוקשים בחלק האחורי של רכבים המוגדרים "מסחריים". הצורך שלהם הוא לחסוך כסף. גם אם זה על חשבון הבריאות שלי. 

לא סביר בעיני, לא הגיוני, ובטח שלא משתלם, להשקיע ברכב את מיטב כספי, שגם אחרי הנחה מפליגה מגיע לעשרות אלפי שקלים, ובסוף להירתע מעצם הנסיעה,  נניח, לטיול בשבת, כי סחרחורות ותחושת צורך להקיא, אינן  נכללות בחוויית סוף השבוע המועדפת עלי. זה מה שהרגשתי כשנסעתי עם חבר לנצרת לפני כמה חודשים. טעות קשה.

התערטלות נפשית

רוב הזמן, כמו שאתם אולי יודעים ואולי לא, אני נוסע באוטובוס. אני גם נאבק על הנגשת השירות של הנהגים. כל יום, בדרך לעבודה.

נוסף על כך, אני מעביר הרצאות לנהגי חברת "דן". פעמיים בשבוע אני יושב מול קבוצה של עשרים נהגים, משתף אותם בחיים הכי אישיים שלי, רק כדי שיבינו ש"נגישות" היא לא רק מילה יפה, לא רק סיסמא, אלא הסיכוי היחיד שלי ושל עוד מיליון ושש מאות אלף איש בישראל לחיים נורמליים. סיכוי שמותנה גם בהם.

ואתם יודעים מה? גם אם אני רואה בעצמי אדם שנחישותו היא המנוע האמיתי של חייו, אני מוצא את עצמי, ממש כמו עכשיו, מותש מהצורך להסביר לכל העולם ואשתו את הצרכים הבסיסים שלי כבנאדם.

אז במסגרת ההתערטלות הנפשית הבלתי פוסקת שלי, נפגשתי בחודש שעבר עם מנכ"ל הביטוח הלאומי שלמה מור יוסף. סיפרתי לו שאני חי לבד, שאין לי קשר עם אף אחד מבני משפחתי מלבד אחותי שחיה בגרמניה, ולמרות שאני אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, רכב כמו שאני צריך, עדיין אין לי יכולת לרכוש.

כל עוד מאשרים לי רכב אחר אני צריך להשלים את הפער. וזה פער גדול מדי במונחים שלי. ואמרתי לו עוד משהו: חיכיתי מספיק. 

מזל שאפשר להקליט בסמארטפון

פרופ' מור יוסף,  הקשיב בסבלנות ולזכותו יאמר שהיה אמפטי מאוד, אבל עם אמפטיה לא נוסעים למכולת. הוא אמר שקיימת החלטה קטגורית בוועדת גודל רכב של משרד הבריאות (ע"ע מיודענו הפרופ' יוסף ריבק העמוד בראשה)  שאת ההשתתפות במימון הרכב שאני מבקש -  מקבלים רק אנשים עם מוגבלות שיש להם רישיון נהיגה. למה? ככה.

כמו שסיפרתי בטור הקודם, כתוצאה מהלקות שלי יש לי בעיה בזמן תגובה ולכן אני לא מסוגל לנהוג חרף אינספור ניסיונות.

הבאתי בפניו דוגמה שהובאה לידיעתי: שופטת מוגבלת ומשותקת שקיבלה את הרכב הזה למרות שאינה נוהגת. פרופ' מור יוסף שלף את מסמך סיכום וועדת גודל הרכב (של משרד הבריאות) ואמר "אנחנו התנגדנו לסיכום הוועדה, הלכנו לבית משפט, אך ההתנגדות נפסלה בשל עניין טכני".

ביקשתי ממנו לספר לי  מה כתוב במסמך הסיכום של הוועדה. הוא אמר שאינו זוכר את הניסוח המדויק אבל בציטוט חופשי נאמר "הוועדה מאשרת את בקשת הנבדקת -  תחת מחאה"

רגע רגע רגע.

איך זה יכול להיות? ועדת גודל רכב של משרד הבריאות מסתייגת מהבקשה, הביטוח הלאומי הולך עד בית המשפט. אז אם כולם כל כך אנטי – איך קרה שהשופטת קיבלה את הרכב? יכול להיות שזה קרה רק מפני שהיא שופטת?

בשבוע שעבר שוחח איתי בטלפון הפרופ' מור יוסף וניסה לתקן את הציטוט. "לא הבנת", הוא אמר, "הוועדה לא התנגדה. רק אנחנו". איזה מזל שמכשירים סלולריים יכולים להקליט.

"מה אתה מתכוון לעשות?", שאל אותי מור יוסף אחרי שהנחית אותי לנקודת ההתחלה, כאילו מעולם לא יצאתי לשביתת רעב מול לשכתו. "לא יודע" אמרתי "באמת לא יודע".

יש לכם סיפורים אישיים על התמודדות עם ביטוח לאומי או שאר מוסדות המדינה? יש לכם עצה אישית לתת לגיל במאבקו? כתבו לנו