ביום שני האחרון הצטרפה ישראל לאמנת האו"ם שמציבה חזון של שוויון מלא בתעסוקה לאנשים עם מוגבלות. טקס החתימה התקיים בבית הנשיא בהשתתפות בכירי המשק, בהם נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, חברי כנסת ונציגי הארגונים החברתיים. הייתי שם. היה טקס מרשים, מרגש אפילו. אבל במציאות שבה מתוך 750 אלף נכים בגיל עבודה 400 אלף אינם מועסקים, לא הפתיע אותי שטקס החתימה זכה לסיקור מאוד מינורי, אי שם בחדשות השעה 13:00 ובקישורים שהתחבאו בתחתית עמודי החדשות.
חוסר המודעות, אי החשיפה המספקת לגופים פרטיים וציבוריים שמעסיקים בהצלחה ובגאווה אנשים עם מוגבלויות, הם האשמים העיקריים בכך שמדינת ישראל מוותרת מרצון על חלק כה ניכר ומשמעותי מכוח העבודה הפוטנציאלי. וזה היבט חשוב לא פחות מהקלישאה הכל-כך נכונה, שכל אחד צריך סיבה מספיק טובה לקום בבוקר. יש לזה השלכות משמעותיות על החברה והכלכלה, כשאוכלוסייה שלמה ממודרת אל התחתית שבתחתית העשירונים, במקרים רבים מדי לא בגלל חוסר יכולת אובייקטיבי ואמיתי לעבוד.
בגלל שרובכם לא שמעתם או קראתם את דברי הנשיא, הרשו לי לצטט כמה דברים שאני אישית לקחתי מהנאום הזה:
"טבעו של אדם, כל אדם, הוא שהוא נולד חסר. הוא חסר במילותיו, בחוכמתו, ביכולתו הפיזית, בתפיסתו את היקום. אין אדם מושלם. לעומת זאת האדם שנולד עם מוגבלות מגלה פוטנציאלים למימוש יכולותיו, פוטנציאלים חדשים מרתקים, ואין סוף ליכולת ההשראה וההתמדה. ההיסטוריה של המין האנושי היא סיפורו של תוהו ובוהו, הפקת יש מאין, אמונה גוברת על אין אונים. הדרוויניזם אינו רק עניין ביולוגי, הוא גם עניין נפשי. סיפורו של חזון הפורץ גבולות שהוצרו בחומות שנפרצו.
"בישראל חיים היום כ-750 אלף נפשות בעלי צרכים מיוחדים בגילאי העבודה, 400 אלף מהם אינם מועסקים. זה נתון קשה, אסור להשלים איתו. אנשים אלה נתקלים לעתים בתחושות של חריגות, דחייה, הבאים מדעות קדומות וגם מההתעלמות מצרכים אלמנטריים של נגישות וקבלה. עם התקדמות המדע והטכנולוגיה השתפרו האמצעים, העבודה היא לא רק אמצעי של הישרדות אלא גם משמשת תרומה אמיתית לחברה. העבודה היא ערוץ ביטוי ליכולותיו הכמוסות של האדם, הזדמנות להיענות לכישרונותיו ולהעצמת יתרונות שהוזנחו".
לך תעלה לאוטובוס עם כסא גלגלים
אני מתרגש בכל פעם שיוצא לי טור ושמקום העבודה שלי מאפשר לי להגיע לכל כך הרבה אנשים. אני חושב עליכם כל פעם, יושבים בצד השני של המסך, ויודע שאם לא הייתי כאן, ב-mako ובקשת, לא הייתי מגיע אליכם ומצליח לחשוף באותו אופן ובאותו היקף את הדברים שחשוב לי שתדעו.
למשל, חשוב לי שתדעו שהמאבק שלי לשיפור השירות לבעלי מוגבלויות באוטובוסים של חברת "דן" מתקדם יפה. ניצלתי את הביקור בירושלים כדי להיפגש עם מנכ"ל "דן" שמואל רפאל ואנשי צוותו לקראת דיון ראשון בתביעה שהגשתי נגד החברה ונגד מספר נהגים, בגין אפליה במתן שירות לאדם עם מוגבלות. בפגישה המשיך רפאל לטעון שדן עושה הכל כדי לקדם את ההסברה לנהגים שלהם (ואפילו עשו מסיבת חנוכה לנכים ברמת גן, נשבע לכם שהוא אמר את זה) ושמאוד קשה להיות נהג אוטובוס ולעמוד בלחצים בכביש. אמרתי לו שתיכף אני מוציא טישו ומתחיל לבכות מרוב רחמנות.
אמרתי לו שבסופו של דבר האפשרות של אנשים עם מוגבלויות להשתמש באוטובוסים תלויה באיכות כוח האדם אפילו יותר מרמת הציוד הטכני. טענתי שצריך למשוך נהגים באמצעות תנאים טובים, וזה רק בידיים שלו.
האמת שלא יצא מהפגישה הזו יותר מדי, למעט דבר אחד: אם עד כה הנהג היה צריך להשתמש במפתח כדי לפתוח את הרמפה שתאפשר לאדם בכיסא גלגלים לעלות לאוטובוס, נמסר לי שבקרוב יהיה מנגנון חדש. לכל הפחות, זה ימנע מקרים שבהם המפתח היה חסר או שבור. אבל נציגי "דן" שהשתתפו בדיון לא נתנו לוח זמנים מפורש. נצטרך לחכות ולראות.