אני חייב להודות על האמת – לא הבנתי את חברי בימין שכבר יומיים מלאי הלם וזעזוע מההחלטה של בית המשפט העליון להכשיר את מועמדותה של היבא יזבק לכנסת ה-23. הפתיע אותם שהאישה שהיללה רוצח מתועב כמו סמיר קונטאר ושיבחה מחבלת ארורה כמו דלאל מוגרבי, זכתה לאישור של חמישה מתוך תשעה שופטים. חלק מחברי בימין אף הגדילו לעשות, וראו סימן חיובי בכך שבניגוד למקרי עבר בהם רק שופט אחד תמך בפסילה, הפעם ההחלטה עברה על חודו של קול, כשארבעה שופטים היו בצד הפוסל.
זה לא שאני חס וחלילה חושב שהיה צריך לאשר את מועמדתה לכנסת של חובבת המרצחים הנ"ל. ברור שמקומה הוא מחוץ לכנסת ישראל, ושזו גם טובת הציבור הערבי בישראל, שראוי לייצוג מכובד יותר בבית הנבחרים הישראלי. מה שאני לא מבין הוא איך מישהו היה מופתע מההחלטה של בית המשפט, שהייתה כל כך צפויה בעיני. זו הרי מציאות חיינו – השמש זרחה, השיטה פרחה, והשופט שפט.
אנחנו הרי מדברים פה על בית משפט שפעם אחר פעם תוקע ומעכב את צה"ל מלהרוס את בתיהם של המחבלים עצמם, וששופטיו רמזו יותר מפעם אחת שדעתם לא נוחה מהפגיעה ה"לא מידתית" בבתיהם של מי שרצחו את טובי בנינו ובנותינו. אז מי שסוגיית זכויותיהם של אותם מחבלים רוצחים כל כך חשובה להם, אך טבעי שלא יראו "מסה קריטית", כפי שכתוב בפסק הדין, בקצת שבח מידתי לאדם שרוצץ את ראשה של עינת הרן בת הארבע על הסלע, או לאישה שהנהיגה חוליה שרצחה 35 איש, בתוכם 12 ילדים.
גם ה"תוצאה הצמודה" כדאי שלא תטעה אף אחד. אסתר חיות כנשיאת בית המשפט העליון האחראית על ההרכבים, ידעה טוב מאוד שלצד שיאשר את מועמדותה של יזבק יהיה רוב. לו בטעות היה נוצר שיוויון מפתיע, חיות ככל הנראה הייתה מטה את הכף לכיוון הנכון. אמנם זה היה מאלץ אותה לבצע לוליינות משפטית מרשימה אחרי שבפעם הקודמת בעתירה נגד בל"ד היא רמזה שלו הייתה מוגשת עתירה נגד יזבק בלבד היא הייתה נפסלת, אבל תהיו סמוכים ובטוחים שהיא הייתה מוצאת את הדרך לרדת מהעץ. כפי שאפשר לראות בפסק הדין, שופטים מתמחים במציאת הסברים תוך שימוש במילים משפטיות חסרות תוכן אמיתי כמו "סבירות", "מידתיות" וכעת גם "מסה קריטית".
מדברים פה על בית משפט שפעם אחר פעם תוקע ומעכב את צה"ל מלהרוס את בתיהם של המחבלים עצמם, וששופטיו רמזו יותר מפעם אחת שדעתם לא נוחה מהפגיעה ה"לא מידתית"
ובכל זאת, לטובת מי שכן הופתעו מהפסיקה בנושא היזבק, אני מקווה שכעת גם להם ברור שבית המשפט העליון מנותק לגמרי מהעם. זו עובדה מצערת, כי מדובר על מוסד שמצד האמת יש לו תפקיד משמעותי וחשוב בשמירה על האיזונים והבלמים במערכת היחסים בין שלושת הרשויות, אבל זו עובדה.
הבעיה היא שמערכת המשפט לא מסוגלת לראות את הדבשת שלה, וחיה בעולם בו היא לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. עתירות שמוגשות נגד התנהלותם של השופטים, כמו למשל ב"ועדת השתיים" – אותו גוף חסר הסמכה חוקית שהחליט מי ישובץ כשופט ומי לא, או כמו מאגר הנתונים על השופטים שהנהלת בתי המשפט החזיקה והסתירה בניגוד לחוק, זוכות ליחס מזלזל ולא רציני.
את המצב העגום הזה יכולים לתקן רק נבחרי הציבור – חברי הכנסת, ועליהם מוטלת המלאכה החשובה הזאת. איילת שקד כשרת המשפטים עשתה צעד קטן בכיוון עם מינוי של כמה שופטים שמרנים (אגב, לא בהכרח ימנים, אבל שמרנים), אלא שזה לא מספיק. את המצב הקשה אליו הגיע בית המשפט יהיה קשה לתקן בפינצטה. דרושה פה הסדרה מלאה של מערכת היחסים בין הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, ולבסוף אין מנוס גם משינוי בשיטת בחירת השופטים.
רק כך אולי מהללי מחבלים לא ימצאו את מקומם בכנסת ישראל, ושוב יהיו שופטים בירושלים.