באיחור של סבב בחירות אחד, שתי מפלגות השמאל הקטנות החליטו לנסות לעשות את מה שעשו בסבב הקודם שתי מפלגות הימין הקטנות – לרוץ ביחד כדי להיות בטוח אחוז החסימה. לצערן הרב, ההערכה הרווחת היא שכמו נפתלי בנט, איילת שקד, הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', גם עמיר פרץ, ניצן הורוביץ ותמר זנדברג, יגלו על בשרם שבפוליטיקה הישראלית השלם קטן מסך חלקיו, ויותר מכך - שגם צעד לכאורה הירואי שכזה, הוא לא מה שיישנה את המפה הפוליטית או יפרום את הפלונטר הפוליטי, ששוב ייתקע על ליברמן.
מה שבטוח הוא שבינתיים כבר אפשר לסמן את המרוויחה הגדולה והמפסידה הגדולה של המהלך הזה, ובעיקר לתהות מה בעצם ההבדל בין השתיים. בצד המנצח נמצאת אורלי לוי-אבקסיס, מי שהתחילה כחברת כנסת מבטיחה במפלגת הימין של ישראל ביתנו ומסיימת בחבירה למפלגת השמאל מרצ, ובכך שוברת אפילו את השיא של ציפי לבני ביכולת החיתוך האידיאולגית מימין לשמאל. מה שיותר מעניין הוא שתזדקקו למאמץ גדול כדי להיזכר מה בעצם היו ההישגים שלוי-אבקסיס רשמה בדרך הארוכה הזו, כולל העובדה שהחבירה שלה למפלגת העבודה לא ממש הובילה לעלייה במספר המנדטים.
המפסידה הגדולה היא ללא ספק סתיו שפיר, שההסכם הנוכחי זרק אותה סופית אל מחוץ לכנסת ה-24. מנהיגת המחאה החברתית של 2011, הח"כית הצעירה ביותר, זו שנחשבה בחוגים רבים להבטחה הגדולה של השמאל, הולכת הביתה, מותירה מאחוריה לא מעט אוהדים בתקשורת, אבל יותר מכך רשימת מאוכזבים ארוכה, החל מעמיתיה למפלגות השמאל, וכלה בארגוני שמאל חוץ פרלמנטריים. אלו ואלו גילו שמי שהייתה מפגינה נלהבת ברחובות רוטשילד הפכה למפגינה נלהבת בוועדות הכנסת, אך חוץ מזה – כלום. ח"כ שפיר ידעה להופיע לוועדות, בעיקר ועדת הכספים, כדי לצלם סרטוני צעקות כלפי שאר חברי הוועדה, אבל בשורת התוצאות וההשלכות האמיתיות, החוק היחיד איתו היא מזוהה הוא 'חוק שכירות הוגנת', שגם בו היא לקחה קרדיט שמגיע לרועי פולקמן.
אז אם בשני המקרים לא מדובר בהצלחות פרלמנטריות גדולות, בלשון המעטה, אז מה בכל זאת שלח את האחת כלפי מעלה, ופוצץ את הבלון של השניה? מתברר שכאן נכנסת אותה הנחה מוזרה שאורלי לוי-אבקסיס מביאה "קהלים חדשים". התל אביבים הצעירים ששפיר לכאורה מייצגת כבר נמצאים בכיס של העבודה-מרצ. לוי-אבקסיס אמורה לפנות לאותם אנשי פריפריה שפעם אחר פעם השמאל מנסה לזכות בקולותיהם, ונכשל. ספוילר – גם בסבב הנוכחי הם לא יבואו. לוי-אבקסיס אמנם הצליחה להביא 74 אלף קולות כשהתמודדה לבד בראשות גשר, אבל כפי שהקולות הללו לא רצו להגיע למירב מיכאלי, הם בוודאי לא ילכו לניצן הורוביץ ותמר זנדברג.
ואולי יש עוד הבדל אחד, קטן אך משמעותי, בין סתיו שפיר לאורלי לוי. יצא לי לשבת לא מזמן בפורום של כמה אנשים, שכלל גם חברת כנסת לשעבר. השיחה התגלגלה לכאן ולשם, כשמישהו הזכיר את סיפור הנאום של ח"כ לשעבר ג'מאל זחאלקה שזעק כלפי סתיו שפיר שהיא גזענית כי היא אפילו לא אומרת לו שלום במסדרון. "קשקוש", הגיבה מיד הלשעברית שישבה איתנו, "שום גזענות. סתיו לא אומרת לאף אחד שלום במסדרון". וכך התברר שחברת הכנסת הנמרצת היא אולי חברתית, אבל ממש לא חברותית.
והאמת היא שזה לא סתם עניין של חברות אישית. כי אמנם נאומים חוצבי להבות מעל במת הכנסת הם דבר יפה, וסרטונים של מריבות וצעקות בוועדה כזו או אחרת רצים טוב ברשת ומקבלים חשיפה באתרי החדשות, אבל בסוף כדי להעביר חוקים ולקדם מהלכים, צריך לדעת איך לעבוד בשיתוף פעולה. לכן אפשר היה לראות תמונות של מיכל רוזין ממרצ יושבת לשיחה שקטה עם בצלאל סמוטריץ' מהאיחוד הלאומי, ובטח של אחמד טיבי מהרשימה המשותפת מסתודד עם משה גפני מיהדות התורה.
אצל סתיו שפיר היכולת הזו כל כך נמוכה, עד שאפילו בתוך המחנה שלה היא לא ממש הצליחה ליצור חיבורים. קחו למשל את הסרטון הזכור מצהלות השמחה של חברות הכנסת מהאופוזיציה, כשהצליחו ב-2015 לעצור את שינוי חוק "חזקת הגיל הרך". תוכלו לראות שם את עליזה לביא מיש עתיד לצד מירב מיכאלי מהעבודה, זהבה גלאון ממרצ ועאידה תומא סלימאן מחדש, ולצידם את אורלי לוי שמצטרפת אף היא. המקרה של סתיו שפיר הוא רק עוד הוכחה שיש קשר הדוק בין בעיות ביצירת תקשורת אישית לבין אפס הישגים.