המפסידים הגדולים של החלטת בג"ץ אמש לא היו ברוך מרזל או בנצי גופשטיין, שני חברי מפלגת "עוצמה יהודית" שבית המשפט העליון פסל את מועמדותם לכנסת. מי שבאמת נפגעו מהפסיקה היו דווקא שופטי בית המשפט, ובכלל כל התומכים בהמשך שלטון המערכת המשפטית בישראל.
ספק גדול אם מרזל וגופשטיין בכלל רצו להיות חברים בכנסת ה-21. הם כמובן לא היו מתנגדים לשבת בבית המחוקקים הישראלי, אבל בניגוד לחברם לרשימה איתמר בן-גביר, נדמה שזו לא בדיוק משאת נפשם.
בכלל, נדמה שכל הריצה של עוצמה יהודית היא יותר אמירה הצהרתית וניסיון להוכיח את כוחם בימין, מאשר רצון אמיתי להגיע לכנסת. אם הם היו רוצים נציג בכנסת, הדרך הבטוחה והנוחה הייתה לקבל את ההצעה למקום 8 ברשימת 'ימינה', ולא ניסיון חסר סיכוי לעבור את קיר אחוז החסימה.
את ההוכחה המשמעותית יותר לכך שהריצה לכנסת היא לא פסגת שאיפתם, אפשר היה לראות במשפט עצמו. אמנם בן גביר בתפקידו כעו"ד ייצג בכבוד את מרזל וכן ניסה לנהל מערכת טיעונים אפולוגטית ביחס לטענות שעלו נגדו, אבל ספק עד כמה מרזל עצמו שש להשתתף במשחק המשפטי.
מי שבוודאי לא הסכים להיות ניצב בסרט שסופו היה ידוע מראש, הוא בנצי גופשטיין, שכלל לא טרח להגיע לדיון בבית המשפט העליון. עורך דינו אמנם נשא נאום חוצב להבות, אבל כלל לא העלה טיעונים משפטיים ביחס לטענות שהוצגו נגד גופשטיין.
ובדיוק בנקודה הזאת נמצאת קריאת האזהרה כלפי בית המשפט העליון. עד היום אנשי הימין שיחקו על-פי הכללים של מערכת המשפט, גם כשהיה ברור מראש לאיזה צד נוטים השופטים, ואף לערוך הימור מושכל כיצד הם יפסקו. גופשטיין הציג גישה אחרת לגמרי, כזו שאמנם יודעת שהכח נמצא בידי השופטים, אך אומרת למעשה שכל עוד זה המצב הוא מסרב לשחק, ומבחינתו הוא פשוט מתכוון להמשיך בעשייה שלו.
נכון, גופשטיין נמצא באגף הימני אפילו של הימין הקיצוני, אבל את האבסורד בפסיקות של בית המשפט יכול לראות כל אזרח בישראל, בטח ביחס לשאלה מי יכול להתמודד בבחירות ומי לא יכול. כשבג"ץ בכל השנים האחרונות עושה שימוש בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת רק כדי לפסול מועמדים יהודים, ולעומת זאת מכשיר את מועמדותם של תומכי טרור מובהקים, קשה שלא לראות את מדיניות האיפה ואיפה (למעט זו של השופט סולברג, שפעם אחר פעם מוכיח יושרה משפטית מהי).
הכל כמובן מוצג בכסות משפטית עמוסת מלל שמצד אחד מציבה קריטריונים מחמירים ביותר ביחס לשאלה מהי תמיכה בטרור ועד כמה היא צריכה להיות אקטיבית, ומצד שני מחמירה ביותר ביחס לטענות לאמירות גזעניות של מועמד מימין, ומסרבת לקבל התנצלות מפורשת מפיו. עם כל הכבוד למלל המשפטי, לא במקרה בדיון הזה בית המשפט יושב תחת הכותרת "בית דין גבוה לצדק", וכשאלו ההחלטות שיוצאות מתחת לידיהם של השופטים, לא צריך להיות אוהד גדול של מרזל או גופשטיין כדי לזהות שגם אם להחלטה יש היגיון משפטי, צדק זה לא.
ומה שהתחיל אצל גופשטיין ספק אם יעצור בימין הקיצוני, לפחות כל עוד בית המשפט העליון ממשיך להתנהל כמו מפלגה פוליטית ולא כמו ערכאה אובייקטיבית. לכן, דווקא מי שמבין את חשיבותו של בית המשפט ומקומו במערך האיזונים בין שלושת הרשויות, חייב לתמוך בהסדרת חקיקה שתעשה סדר ביחס בין בית המשפט לבין הכנסת.
אגב, הצביעות הגדולה ביותר בסיפור הפסילה של חברי "עוצמה יהודית" שייכת לקבוצת העותרים נגדם. אם אחד מארגוני הימין היה עוסק בחיפוש אחרי חומרי הרשעה נגד חברי הרשימה המשותפת, היינו זוכים כאן לזעקות "מקרתיזם" מחרישות אוזניים מצד המקהלה הידועה. אבל כשכל מיני "דמוקרטים" משקיעים משאבים בפסילת מפלגות ימין, זה נתפס כהגיוני לגמרי. ומילא הצביעות הפוליטית של כחול לבן, המחנה הדמוקרטי והעבודה, שבחרו לעתור רק נגד עוצמה וכנראה תמיכה בטרור זה סבבה מבחינתם, אבל לא ברור מדוע ארגון כמו "התנועה הרפורמית", הצטרף לעתירה. אלא אם כן גם היא למעשה גוף פוליטי באצטלה של ארגון דתי.