ביום שלישי בערב קפצתי לראות את הפגנת התמיכה בנתניהו בכיכר הרב גורן בפתח תקווה. באזור האחורי פגשתי לפתע ביערה זרד. יערה היא פעילה חברתית ואשת תקשורת ימנית. בקמפיין הליכוד האחרון היא גם מילאה תפקיד משמעותי במטה הבחירות. שוחחנו קצת, ובין השאר התבדחנו על כך שאחרי יונתן אוריך ועופר גולן נלקחו לחקירה והסלולרי שלהם הוחרם, עוד מעט המשטרה תגיע גם אליה. למחרת הבדיחה הלא מצחיקה הפכה למציאות עגומה. יערה נדרשה להגיע למשרדי להב 433 למסור עדות. זה הרגע בו היה לי ברור שמתרחש פה משהו מפחיד.
האמת היא שהסימנים היו שם עוד קודם, כבר בזימון לחקירה של אוריך וגולן, גם אם השניים קשורים לאותו רכב עם רמקולים שכרז למשך כמה דקות מתחת לביתו של עד המדינה שלמה פילבר, באירוע כל כך עלוב שפילבר גילה עליו רק מאוחר יותר ברשתות החברתיות. ככל הנראה זה היה ניסיון מטופש, אולי אפילו זחוח ויהיר, לבצע איזה גימיק בחירות לא ברור. אלא שטיפשות, מה לעשות, היא עדיין לא פשע. גם לא זחיחות או יהירות.
ואם זה לא מספיק הרי שבמהלך החקירה התבקשו השניים למסור לידי החוקרים את המכשירים הסלולריים שלהם, כשעוד לפני כן חוקרי המשטרה קראו את מה שהיה בתוכו, במהלך שגם אלדד יניב, שלא נמנה בדיוק על חובבי נתניהו, אמר שנובע משיבוש חמור בשיקול הדעת. אפילו השופט שלבסוף אישר את חקירת המשטרה בעניין, מתח עליו ביקורת חמורה.
כשמחברים את הקווים בין הנקודות הללו, מתחילה להצטייר תמונה מפחידה, תמונה של משטרה ופרקליטות שכאילו סימנו את לשכת ראש הממשלה כמקום של פשע, ועכשיו הן עובדות מולו בפרקטיקות ששמורות באמת לארגון פשע. מטרידים את אנשיו בחקירות וזימונים לעדות על כל מיני זוטות כאלו ואחרות, בניסיון להעביר מסר מאיים. ממש כאילו מנסים להלך אימים על נתניהו ואנשיו, וליצור מצב שבו כל אדם שעבד או שוקל לעבוד בקמפיין הליכוד או בסביבת ראש הממשלה, ישקול טוב טוב אם הוא רוצה להסתבך עם חקירות במשטרה.
את דעתי האישית על נתניהו ותפקודו כבר הבעתי כאן בעבר. יש לי לא מעט ביקורת על דברים שהוא עשה ולא עשה, ולטעמי הגיע הזמן שהאיש יתחיל לעבוד על העברת השרביט הלאה. אבל לצד הביקורת הזו, עוד יותר ברור לי שלא ייתכן שבמדינת ישראל גופי החוק ינהגו באופן כזה כלפי ראש הממשלה, ובכלל כלפי נבחרי ציבור.
ואם לומר בכנות, זה מפחיד אותי יותר מאשר סיפורים בהם המשטרה והפרקליטות נוהגות בשיטות דומות כלפי אזרחים מן השורה שמחרימים להם את הטלפון. כי מערכות אכיפת חוק בכל מקום, טובות כמה שיהיו, מטבען פוגעות באזרח הקטן. כמובן שאסור לקבל את זה, צריך להילחם בזה, לצמצם את זה, וזה חלק חשוב בתפקידה של העיתונות, אבל צריך גם לזכור שזה טבען של מערכות גדולות.
כאן יש סיפור בעייתי ומפחיד יותר, של משטרה ופרקליטות שמתנהלות ללא פיקוח, ללא מוכנות לביקורת, ועושות בכוח שלהן שימוש כרצונן ובאופן לא הגון. אלה גופים שמינו את עצמם ל"מגני הדמוקרטיה", כשהציבור ודעת הקהל, ובטח תפיסתם של קובעי המדיניות, לא מעניינים אותם כהוא זה. הם מסמנים על דעת עצמם מי ומהם "הסכנות לדמוקרטיה" מולם צריך לפעול בכל האמצעים. הם לוקחים לעצמם עוד ועוד סמכויות ועוד ועוד כוח, ובעצם יוצרים לאט לאט מצב שבו הם הגוף הכי חזק במדינה. זה שהכוח שלו גובר על האדם שלכאורה אמור להיות הכי חזק במדינה – ראש הממשלה. ובניגוד לראש הממשלה, שאם הוא פועל נגד רצון הציבור ביום הבחירות הוא ילך הביתה, אותם אף אחד לא יכול להזיז.
הכותב הוא סגן עורך העיתון בשבע