זה עומד להיות רגע השיא של בנימין נתניהו בתקופה האחרונה, אפילו יותר מהמעמד עם עשרות מנהיגי העולם שבאו לישראל. זה יהיה אירוע מכונן שיישלב בין הצלחה מדינית מזהירה לנוקאאוט פוליטי מרשים. פגישה עם טראמפ בה תוצג תוכנית המאה, ולאחר מכן הבאה של התוכנית הזאת לאישור הכנסת, יכולים לתת לו את ההישג הכפול הזה, שגם יירשם בספרי ההיסטוריה.

התוכנית כאילו נתפרה במדויק למידותיו ודעותיו של נתניהו - סיפוח בקעת הירדן שנתפס אצלו כאזור בטחוני ראשון במעלה, החלת החוק הישראלי על כל היישובים ביהודה ושומרון, שאותם אין לו טיפת רצון לפנות. גם הצד השני של המשוואה מתאים במדויק לתפיסה שלו - הכרה עקרונית ב"מדינה פלסטינית", מפורזת, שבירתה לא ירושלים ושמכירה במדינה ישראל כמדינת העם היהודי. מדינה כזו, שהיא למעשה סמי-מדינה שמשובצת בתוכה ביישובים יהודיים, היא הדרך להכיל את הפלסטינים בעיני נתניהו, שמאוד לא אוהב, בלשון המעטה, את רעיון הסיפוח המלא של יו"ש.

מבחינה ציבורית מדובר בצעדים בקונצנזוס די רחב. מעבר לזכותנו הטבעית על כל חלקי ארץ ישראל, הצורך בשליטה ישראלית בבקעת הירדן זוכה להסכמה כמעט מוחלטת, למעט כמה אגפים קיצוניים בשמאל. בדומה לרמת הגולן שמהווה את קו ההגנה ההכרחי על מדינת ישראל מצד איומים מצפון, כך גם בקעת הירדן בכל הקשור למרכז הארץ. זהו קו ההגנה ההכרחי בפני פלישה קרקעית של כוחות רגלים ושיריון מצד מזרח, ומשם במרחק קצר את נתניה, כפר סבא וראש העין.

נכון, כרגע הממלכה האשמית בירדן נראית יציבה ולא מאיימת, אבל כך חשבו בעבר גם ביחס לסוריה. כפי שמשטר אסד קרס ולמקום נכנסו החל מדאעש ועד כוחות של חיזבאללה ואיראן, כך הדבר עלול להתרחש גם בירדן. כיום ברור לכל בר דעת שלו היינו נסוגים מרמת הגולן מצבנו היה בכי רע, והדבר נכון באותה מידה כלפי בקעת הירדן.

ביחס לריבונות על היישובים היהודיים ברחבי יהודה ושומרון ההסכמה אמנם פחות רחבה, אבל גם בשמאל-מרכז מודים ש-400 אלף היהודים שמתגוררים שם, הם כבר עובדה די מוגמרת, ולא ניתן יהיה לפנות אותם. לצד הצפרדע הזאת לשמאל, בימין יצטרכו להתמודד עם כך שהתוכנית כוללת הסכמה עקרונית להקמתה של אותה סמי-מדינה פלסטינית. הדרך להרגיע את האגף הזה יכלו שילוב בין הדיבור על ההזדמנות ההיסטורית שארה"ב מציבה, לבין הסברים שהכרזת הריבונות על הבקעה ויישובי יו"ש הינו צעד מעשי, לעומת ההכרה במדינה הפלסטינית שהוא צעד הכרזתי, שסיכוי גבוה למדי שהפלסטינים כלל לא יממשו אותו.

בני גנץ בביקור בבקעת הירדן (צילום: החדשות12)
גנץ ובוגי בבקעת הירדן. למה שלח וגרמן לא באו? | צילום: החדשות12

כדי שכל זה יצליח להתרחש, נתניהו יהיה חייב לבצע את המהלך במהירות, ובעיקר להביא אותו לאישור הכנסת בשבועיים הקרובים. מסמוס של העניין ודחייתו עד לאחר הבחירות, ועד אחרי הקמת הממשלה, שספק אם בכלל תקום, עלול להתגלות כבכייה לדורות. כרגע מדינות ערב עוד שומרות על שקט יחסי וגם מאירופה לא נשמעים קולות רמים בעניין. נכון, בכל מקרה אחרי ההכרזה הישראלית יישמעו קולות נזעמים, אבל כשמדובר בצעד שהוא כבר חתום ונעול, הם יהיו רק קולות רקע כחלק מהמשחק הפוליטי הבינלאומי. על פי הכללים של אותו משחק, השארת הנושא פתוח ללא החלטה ישראלית, תיאלץ אותם להגביר את קולם את למניעתו המוחלטת של המהלך.

על ההישארות הישראלית ברמת הגולן חתום אדם אחד מרכזי ששמו מנחם בגין. בגין זיהה חלון הזדמנויות נדיר, ובמהלך נדיר במהירותו העביר בכנסת תוך יום אחד את שלוש הקריאות של 'חוק רמת הגולן', וכל השאר היסטוריה. כמו בגין בזמנו, גם נתניהו מבין שמדובר בחלון הזדמנויות שעלול להיסגר והסיכוי שייתרחש הולך וקטן ככל שיוסיפו לדוש בו. נתניהו יכול להיות האיש שיהיה חתום על מהלך דומה ביחס לבקעת הירדן והיישובים היהודיים ביו"ש.

מעבר לזכותנו הטבעית על כל חלקי ארץ ישראל, הצורך בשליטה ישראלית בבקעת הירדן זוכה להסכמה כמעט מוחלטת, למעט כמה אגפים קיצוניים בשמאל

לנתניהו יהיה מהסיפור הזה ללא ספק גם רווח פוליטי. זה לא רק מצביעי הימין שיוכלו לבוא לתת לו את קולם בתחושת גאווה, אלא זה גם עשוי להיות פיצוץ של הבלון הפיקטיבי שנקרא מפלגת כחול לבן. מפלגת המיש-מש הזאת שמכילה את עופר שלח ויעל גרמן מצד אחד, ואת צביקה האוזר ויועז הנדל מצד שני, תתקשה להתמודד עם הבאה של תוכנית טראמפ להצבעת הכנסת. דמיות כמו גרמן שרק השבוע דיברה על כך שחזון המפלגה שלהם הוא "התנתקות", ולאחר מכן תיקנה ל"היפרדות", לא תוכל להצביע בעד, וכך גם לא עופר שלח שהבהיר שכל 'יש עתיד' תתמוך רק במהלכים בהסכמה על ידי שני הצדדים. מן העבר השני, האוזר, הנדל וחבריהם מאגף ימין במפלגה, בוודאי שלא יוכלו להצביע נגד, ולמען האמת גם לא יוכלו לסלוח לעצמם אם בהצבעה כזו היסטורית יימנעו או ייעלמו מהמליאה.

בין אנשי הימין של מפלגתו לאלו של השמאל, יעמוד בני גנץ שסוף-סוף לא יוכל להמשיך לפסוח על  שני הסעיפים, ויצטרך להחליט אם הוא יותר כחול או יותר לבן. הוויכוחים הפנים-סיעתיים, ובטח הכרעתו הסופית של היו"ר ושל הח"כים השונים בשאלה האם ואיך יצביעו, יוריד מסדר היום את סיפור בקשת החסינות המיותרת, ואולי יהיו מה שייקרע סופית את המעטפת הדקה שמחברת את החלקים השונים של כחול-לבן, וגם אם לא, יהיו מקור למבוכה קשה, שתפגע קשות במפלגת הספין שנקראת "כחול לבן".

הכותב הוא סגן עורך עיתון "בשבע"