הבידוד נפל עליי ביום רביעי בערב. חברה כתבה לי בווטסאפ "אז עכשיו אתה גם צריך להיות בבידוד", אבל ביטלתי מיד את הרעיון. זה נשמע טיפשי. חזרתי מגרמניה תשעה ימים קודם, הספקתי כבר להיות בכל מקום - כולל מכון כושר הומה אדם, שיעור יוגה ובית החולים איכילוב, לשם ליוויתי חבר - אבל הניסיונות שלי להדחיק לא עלו יפה. עודד בן עמי אמר בטלוויזיה בקולו הסמכותי שאני חייב להישאר בבית. זהו.

בשעה הראשונה נכנסתי לפאניקה. הלכתי מקצה הסלון עד לחדר השינה, מדדתי צעדים. בית של 100 מ"ר בתל אביב נחשב מכובד, אבל חמישה ימים בחלל הזה, שאין בו למשל מרפסת, יכול להיות קצת קלאוסטרופובי. לרגע חשבתי לעלות על האוטו ולבודד את עצמי אצל אחי בכפר, אבל עוד לפני שהספקתי לעבד את המחשבה צלצל חבר והשביע אותי להישמע להוראות. 14 ימים מאז הנחיתה, תשעה כבר עברו, נשארו רק חמישה. לא נורא.

בכל זאת עשיתי ניסיון אחרון וצלצלתי לחבר, רופא, שהתנשא עליי כמו שרק רופאים יודעים: "תישאר חמישה ימים בבידוד, לא יקרה לך כלום. אולי תלמד להכיר את עצמך". התיישבתי מול המחשב. השעה הייתה שש בערב. מה עושים?

גל אוחובסקי
שלוש מכונות כביסה, שני מייבשים. ומה עכשיו? | צילום: פרטי

איתן כתב שהוא בדרך הביתה ושאל אם צריך להביא משהו. עניתי ששום דבר, נשמתי עמוק ונצמדתי לטלוויזיה. ראיתי את כל החדשות, יותר משלוש שעות. זה אמנם חוזר על עצמו, אבל איכשהו אתה נסחף להאמין שיגידו משהו חדש. כלום ושום דבר.

מתישהו ברחתי מהטלוויזיה. סיימתי לקרוא את הספר החדש של ישראל אהרוני, כתבתי עליו טור, ואז הבנתי פתאום שכל מה שתכננתי למחר בבוקר מבוטל. אין ספורט, אין פגישות. רק מה שאפשר לעשות בטלפון מהבית. וזה נהיה די מלחיץ, כי פתאום יש לך ה-מון זמן והתחושה היא שאתה חייב לעשות דברים שאתה לא מגיע אליהם בשוטף. למשל לשמוע את כל מצעד הפזמונים האנגלי מ-1 עד 50, אז נכנסתי לספוטיפיי. הכל היה די רגיל עד שבמקום ה-30 בערך שמעתי את Deathbed של Powfu, זמר-נער מקנדה. זה היה יפהפה ואני נרגעתי. לפחות יש לי פסקול לחמישה ימים הבאים. כלומר, שיר שאפשר לשמוע בריפיט עד שהנשמה יוצאת.

הנה באה האפתיה  

חמישי בבוקר היה כבר יותר מאתגר. כדי לא להשתגע עשיתי רשימת מטלות עבודה למשך היום, אבל הבנתי שאין לי כל כך הרבה, אז החלטתי שמגיע לי קצת שמש. נכון שאין מרפסת, אבל יש בסלון הרבה חלונות ובבוקר ובצהריים יש בהם שמש ואפשר לסובב את הכורסה ולשבת מול החלון הפתוח. זאת קצת תחושה של כלא, אבל החלון גדול והשמש צורבת את הפנים. ככה עברה עוד שעה.

בשלוש אחר הצהריים הבטתי בשעון. הספקתי כבר לעשות שלוש מכונות כביסה ושני מייבשים, לקפל את כל מה שיצא משם, לצפות בפרק (50 דקות) מסדרה שאני עובד עליה, לעשות את כל המיילים והטלפונים. ורק שלוש!

חבר אמר לי בטלפון שזה הזמן לבינג', אבל לא היה לי חשק לשבת מול מסך. הסתובבתי בבית, שמתי מוזיקה וניסיתי לרקוד. גם זה לא הלך. נזכרתי שהמורה ליוגה שלח לי סרטון תרגול של שמונה דקות והבנתי שלפני שאני משתגע, זה מה שאני צריך לעשות. הרי בחצי השנה האחרונה התמכרתי ליוגה. אפילו ניסיתי לפתות את אביעד המדריך שיבוא לעשות לי שעור פרטי, אבל הבנתי מהקול שלו שבתור מדריך שפוגש קבוצות זה נראה לו חוסר אחריות. בשישי על הבוקר תרגלתי שוב את השמונה דקות וזהו. יותר לא חזרתי לזה.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 

לפני תשעה ימים חזרתי מברלין. לפי הוראות משרד הבריאות אני צריך להיות מאתמול בבידוד עוד חמישה ימים. בואו נראה איך עוברים את זה. מסכן איתן חחח

A post shared by Gal Uchovsky (@uchovsky) on

 חלק מהעניין בבידוד הוא שאתה שוקע לאפתיה. אם אין למה לקום ואין לאן ללכת, בשביל מה בעצם לצאת מהמיטה? אז חזרתי למיטה. קראתי את "הארץ" כולו ואפילו את "ישראל היום" לפני שהבנתי ששכיבה במיטה היא קצת כמו להיות חולה, אז קמתי, התקלחתי ושוב התחלתי להסתובב. הבית שלנו מלבני מאוד, המרחק מקצה אחד לשני הוא די גדול, אז הלכתי אותו כמה פעמים. יופי.

לפנות ערב הבנתי שאיבדתי את ספירת הזמן. בקושי עברו 48 שעות ולי נדמה שאני בבית כבר נצח. אז החלטתי שבלילה אני יוצא וזהו.

בחצות לבשתי קפוצ'ון עם כובע, פתחתי את הדלת, ראיתי שאין אף אחד במסדרון ודהרתי למטה. החלטתי ללכת לעשות סיבוב סביב הבלוק, אבל לא לכיוון שדרות רוטשילד ההומות אלא לצד השני, לכיוון בגין. הרחוב היה ריק. מתישהו ראיתי כמה נערים ונערות באים מולי, הורדתי את הראש ועברתי לצד השני של הרחוב. ליד בית רובינשטיין, שהיה סגור לגמרי, התיישבתי על ספסל אבן. אחרי עשר דקות הבנתי שאני בשל לחזור הביתה.

זה צל זה?

וידוי: בשנים האחרונות יש לי התמכרות און אנד אוף למשחקי אייפון. אני יודע שזה לא טוב ומדי פעם מוחק את המשחקים, אבל אז איכשהו אני יושב באיזה תור ומחזיר אותם. והעניין הוא שבבידוד, המשחקים האלה יכולים להיות אסון. ככה יצא שבזבזתי בשבת איזה שלוש שעות על "Best Friends", ואז הבנתי שאם כבר אז עדיף בינג'.

נזכרתי שיש סדרה בשם "The Loudest Voice" על רוברט איילס, האיש שהמציא את "פוקס ניוז" ואת התקשורת הימנית בגרסתה המודרנית. התחלתי לראות פרק, ועם הפסקות לאוכל וקצת שיחות עם איתן הגעתי לשלוש בבוקר.

גל אוחובסקי
הסתובבתי בבית, שמתי מוזיקה וניסיתי לרקוד. לא הלך | צילום: פרטי

לפי הסדרה המרתקת הזו, איילס היה בעצם האיש ששכנע את דונלד טראמפ לרוץ לנשיאות, חזה את נצחונו ועזר לו מאוד להתכונן. הוא גם איש איום שהיה מטריד מינית סדרתי, שבר את החוקים וכופף את האתיקה העיתונאית למה שהפך בשנים האחרונות לעידן הפייק ניוז. כמובן שזה עושה מיד מחשבות על התקשורת בישרא, והשימוש של בנימין נתניהו במדיה. אז החלטתי לכתוב מכתב לבני גנץ ולקרוא לו "לחבק את חברי הכנסת הערבים", כלומר לא לנהל איתם משא ומתן רק כי חייבים, אלא לעשות צעד נועז ולהודיע שהם אזרחים שווי זכויות ולכן ראוי שישבו בממשלה. יצא טור טוב, שלחתי למערכת, הייתי מבסוט ונרדמתי.

הצל עלה על הטור בערך 24 שעות מרגע הפרסום במאקו, נזכר בתמונה ישנה שלי עם חנין זועבי, ובדרכו העדינה הקדיש לי פוסט. אבל גם הצל הוא לא מה שהיה, או שלכולם נמאס: נאלצתי לחסום רק שני אנשים שאיחלו לי מוות בייסורים, תלייה מהגגות בעזה ופעילויות מיניות מכל מיני סוגים.

באינסטגרם גיליתי שהבידוד הפך לטרנד ואנשים מעלים כל מיני דברים. מישהו הציע לשלוח לי ספר בתמורה לזה שאעלה תמונה. זה נראה לי טיפשי, אבל הסכמתי.

ביום שני בבוקר כבר לא זכרתי כלום, רק שבערב נגמר ההסגר ואוכל לצאת מהבידוד. אני אפילו לא זוכר איך עבר היום, רק שהייתי באקסטזה.

לקראת שבע בערב יצאתי מהבית. צעדתי ברחוב, וכמו בכל המקרים מהסוג הזה, לאיש לא היה אכפת ממני. לקח לי רגע להיזכר שזה פורים ויש מלא תחפושות. נשמתי עמוק והבנתי שניצלתי. כשחזרתי מחקתי מהטלפון את המשחקים.

מה נגיד, בידוד זה לא כיף.