אחרי טקס הדלקת המשואות האחרון רץ בפייסבוק טקסט של אחת בעלת שם סימבולי, ציפי ארצי. "איך קיבלנו את יום העצמאות?", היא שאלה וענתה מיד בכעס, "לא באופן ממלכתי. היה ביזיון. ממתי מוזיקה מזרחית היא ממלכתית? ממתי חברי צלילי הכרם הם ממלכתיים? מה קורה לנו? לאן הידרדרנו?".
"אבל זו הבחירה של מרים סיבוני", סיימה את מחאתה הגברת ארצי. לא עם מירי רגב בעלת השם הכל ישראלי, אלא עם סיבוני, המרוקאית. לך תסביר לה ש"חסידה צחורה" הוא שיר שכתב אלכסנדר פן ללחן רוסי עממי.
אני אשכנזי. כל חיי הבוגרים אני משתדל מאוד לנקות ממני שאריות של גזענות, אבל זה לא קל. כי כשהייתי ילד בחדרה בשנות השישים והשבעים, המרוקאים היו "פרענקים" והם היו האחרים, הקולניים, הלא מנומסים, הלא מחונכים.
אז נכון שהחבר הכי טוב שלי בכיתה היה תימני, אבל תמיד גם הסבירו ש"התימנים הם קצת אחרים", ואז מיד הוסיפו שחלקם נחמדים. לא כולם. "אלה שעובדים בהסתדרות הם דווקא בסדר, אבל יש את הדתיים עם הפיאות, הם לא משהו". על חטיפת ילדי תימן איש לא אמר מילה.
וזה לא משנה שבשנים ההן היה מה להגיד גם על ניצולי שואה, שהיו "גלותיים כאלה" ועל רומנים, שהם "אשכנזים, אבל אשכנזים קצת נחותים". בעולם שבו אני גדלתי זה היה מפתיע כשמרוקאי הצטיין בלימודים, מפתיע שהוא נהיה עורך דין או מלומד. במיוחד אם עורו היה כהה יותר. ואמנם עברו הרבה שנים, וזרמו הרבה מים, אבל עד היום קל לי לזהות את הגזענות הקלה שמבצבצת לפעמים אצלי ואצל חבריי האשכנזים, שחלקם עדין חושדים בי שאני אוהב מוזיקה מזרחית כאיזה סוג של מניירה.
מה אם חס וחלילה זה היה קורה לגידי גוב?
את ההרשעה של קובי פרץ אפשר לספר כשני סיפורים שונים. אפשר להגיד שזה מעשה באדם שהעלים בגסות מס, דחה עסקת טיעון אטרקטיבית, ובסוף חטף מולו את שותפו לעבירות כעד מדינה, מה שהסתיים בהרשעה מהדהדת. אפשר גם להגיד שזה סיפור על אדם ממוצא מזרחי, שסגנונו לא עורר את חמלתו של בית המשפט, ולכן הוא קיבל עונש של יראו וייראו.
הבעיה היא שכאשר מונחות שתי האופציות האלה מול הקהל, הוא יתחלק באופן די ברור בין אשכנזים למזרחים - הראשונים יזדהו עם בית המשפט, האחרונים עם פרץ. וזה בעצם כל הסיפור על השבר שבחודשים האחרונים מתעצם לו מול עינינו, בלי שאנחנו מבינים איך ולמה. כלומר אנחנו, האשכנזים, לא מבינים איך זה קורה שוב ושוב. במקום שבו ההיגיון אומר שבית המשפט עשה את עבודתו, יש ציבור ענק שרואה בזה מעשה עוולה, שאומר חכו חכו, המהפכה הגיעה.
כדאי לנו להיות אמיתיים עם עצמנו. אני למשל, כששמעתי על ההרשעה אמרתי לעצמי מיד "מה הוא חשב לעצמו? העלים מס, בסוף תפסו אותו. קיבל מה שמגיע לו". רק כשדיברתי אחרי כמה שעות עם אבי שושן, איש המוזיקה המזרחית, קלטתי שהוא קודם כל עצוב. ואמרתי לעצמי "באמת עצוב, שאיש נופל ככה". וגם הרגשתי קצת חרא עם עצמי שלא חמלתי עליו כבר ברגע הראשון. אני הרי מכיר אותו, הוא איש נחמד וזמר נהדר. טווסי כזה. מאוד שונה גם בנוף המזרחי. והוא נפל, וזה קודם כל מצער. ולמה לא להודות בזה, אם זה היה חס וחלילה קורה לגידי גוב, הייתי מצטער הרבה לפני שהייתי חושב על צדק.
ביום שלישי, פחות מ-24 שעות אחרי פסק הדין, כבר החל לרוץ ברשתות החברתיות הסיפור על פסק הדין הרחום שנתנה אותה שופטת, כמה שבועות קודם לאשכנזייה מהממסד המוכר לה, שעשתה עבירות ב-5 מיליון שקל. במקביל רצו תמונתה של השופטת, אדומת השיער ובהירת הפנים, מול תמונתו של פרץ, ואליה צורפה השאלה: "התבוננו בתמונות, מה הסיכוי שעדותו תעורר אצלה אמון?". מרגלית צנעני, איתה התווכחתי על העניין ברדיו, אמרה לי: "על מזרחי תמיד ייגזר עונש כבד יותר מאשר על אשכנזי".
וזאת בעצם הנקודה המרכזית בסיפור הזה של קובי פרץ: אם רוצים להתמודד עם הבעיה האמיתית, צריך להבין שזאת ההרגשה של רוב הציבור המזרחי בארץ. הרגשה של קיפוח. כאילו לא עברו ארבעים שנה מאז המהפך. כאילו לא חטפו האשכנזים ונציגם דודו טופז והצ'חצ'חים שלו. כאילו לא חוקק חוק נגד סלקציה במועדונים. וכאילו החוק הזה אכן מיושם.
אולי בואו נתקדם?
זה לא קל להתמודד, אפילו אם רוצים. קודם כל כי בעידן החדש קשה ואסור להכליל. תגיד שהליכוד זה מפלגה שמצביעים לה מזרחים - יקפצו עליך. תגיד שהמחנה הציוני זאת מפלגה אשכנזית - יקצפו עליך. אבל האמת היא שבסוף, מעבר לפוליטיקלי קורקט, יש בארץ מלחמה הולכת ומתחזקת בין האשכנזים לספרדים, והיא קורעת את המדינה.
כדי שהמלחמה הזאת תיגמר איכשהו, האשכנזים יצטרכו באמת לנשום עמוק ולנקות הרבה אורוות. ובתי המשפט, למשל, שהם שמרנים, אליטיסטיים וסופר אשכנזים, יצטרכו גם הם להתנער קצת. לפחות קצת.
קחו את החייל אלאור אזריה, את הילדים המצחקקים בחוף הכינרת, את אריה דרעי. בכל המקרים האלה, יותר ויותר מזרחיים מזדהים עם הדמות המזרחית שעומדת במרכז העלילה, גם אם אין כביכול סיבה אמיתית להזדהות איתה.
אז עם כל הכבוד לכור ההיתוך, ולכמות הגדולה של אנשים שהם כבר בני תערובת, ועם כל הכבוד לזה שהליכוד כבר שנים ארוכות בשלטון - חייבים להתקדם. אמנם במקרה של הנשיא לשעבר משה קצב באמת קשה להזדהות עם הכאב, אבל במקרה של קובי פרץ, יש משהו מאוד לא מידתי בעונש, בטח בשנה שבה אהוד אולמרט קיבל בעליון הנחה לשנה וחצי. זה כאילו לא קשור, אבל זה כן קשור.
הגיע הזמן להיות אמיצים. כמה חבל שביבי טרף את הקלפים, ואיש לא ידבר בסוף השבוע על קובי פרץ. יכול להיות שדווקא בגללו נצטרך לחכות עד השבר הבא. שיגיע בקרוב, אל תדאגו. וכשנגמור להתמודד עם כל זה, נוכל כולנו ביחד לדבר על הגזענות שלנו כלפי ערבים.