גל אוחובסקי מחופש
מחופש לליצן בוינה. מזהים? | צילום: תומר ושחר צלמים
התחפושת הראשונה שאני זוכר הייתה של רובין הוד. אני מניח שאימא שלי חשבה שזה יהיה מאוד גברי, בכל זאת רובין הוד הגיבור עם החץ והקשת. היא לא לקחה בחשבון שרובין הוד אומר טייטס הדוקים ואני בעצם אתרוצץ שבועות ואקפץ לי ממקום למקום עם מכנסיים הדוקים, מדמה צעדים של רקדן בלט, כמו שרובין הוד קפץ מעץ לעץ. כשהייתי קטן חלמתי להיות רקדן.

שנה אחר כך כבר הייתי גמד. למה גמד? כי אימא שלי נסעה לתל אביב וחזרה עם מסכה של גמד עם מצנפת אדומה וזקן לבן. משהו בין החברים של שלגיה לסנטה קלאוס. בשנת 1965 איש בישראל לא ידע לזהות סנטה קלאוס, והפרצוף שלו לא היה חלק משום תרבות מקומית. אז לבשתי גטקס לבנים, ומגפי גומי לבנים, על הגב היה לי שק אדום שאימא שלי תפרה ומילאה במשהו, והייתי גמד. ממילא הייתי עדיין אחד הילדים הכי נמוכים בכיתה, ממאן לצמוח, כך שזה די התאים.

גל אוחובסקי מחופש
מחופש לאסקימואי. האמת, אני אפילו לא זוכר את זה | צילום: תומר ושחר צלמים
הבעיה הייתה שבתוך מסיכת הפלסטיק עם הזקן הסינתטי הזעתי כמו חזיר וחשתי קלסטרופוביה. אז לא הסכמתי ללבוש את התחפושת לנסיעה לעדלאידע בתל אביב ובמקום זה התפשרנו על כובע הבוקרים שאבא שלי הביא בשעתו מארצות הברית בתוספת חולצה משובצת ואקדח. קאובוי. ככה גם יהיה לי קל להתרוצץ. העדלאידע הייתה מפח נפש. הרחובות היו מפוצצים. עלינו על איזה גג ברחוב אבן גבירול, אבל לא ראינו כמעט כלום, והמעקה היה מפחיד.

מרד הילדים בסיקסטיז

אחרי מלחמת ששת הימים כבר הייתי גדול. וזה אומר שכבר לא הסכמתי להתאמץ עם התחפושת. כמו כל הילדים בכיתה רציתי להתחפש להיפי, שזה אומר פאה עם שיער ארוך, מכנסיים צבעוניים גזורים, וחולצה צבעונית, רק שאין קשר בין הצבעים של המכנסיים לחולצה. כך נראה מרד הילדים בסיקסטיז. לא אהבנו להתחפש. לעגנו לילדים שהגיעו לפורים מושקעים. עשינו רק מה שמוכרחים.

גל אוחובסקי מחופש
קצת שחור בעיניים זה מספיק? | צילום: תומר ושחר צלמים
היחידים שהמשיכו להתחפש היו המבוגרים שהלכו למסיבות פורים כאלה גדולות, שבהן הזוגות התחפשו בדרך כלל בהתאמה. אבל המבוגרים במילא נראו לנו מטופשים. בישראל של תחילת שנות השבעים שמחה והשתוללות היו ערכים שאיש לא התעניין בהם. השקעת זמן במציאה או יצירה של תחפושת נראתה כמו השחתת זמן. זה היה בימים שלשאת נאום בבר מצווה נחשב יורמי. ורוב השמחות וההלוויות עברו מבלי שאיש העז לשאת דברים. ומי שהעז, אמרו עליו שהוא נודניק בלתי נסבל.

גם בתיכון החקלאי בפרדס חנה לא ממש העריכו את החג הזה. כובע על הראש, קצת שפם או איזו מריחת צבע על הפנים, נראו כמו שיא השיאים. בעידן ההוא, רק שתדעו, לא שתינו כלום, אפילו לא בירה, אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל בדור שלי פורים הפך לסוג של עול. אתה צריך להתחפש, למרות שלא ממש בא לך. בטח אין לך כח להשקיע, וגם מה כבר האופציות? אם נניח יש לך רעיון, מאיפה תביא תחפושת בלי להראות מגוחך?

גל אוחובסקי מחופש
בברזיל עם "כוכב נולד". בטלוויזיה אני נפתח קצת יותר | צילום: תומר ושחר צלמים
קצת שחור בעיניים ומטפחת על הראש

אחרי הצבא, כשהייתי כבר דייל, נחשפתי למקבילה האמריקנית של "ליל כל הקדושים" בסוף אוקטובר. היו לי אז חברים אמריקנים, ובחור שהיה כאילו ממש בויפרנד, והוזמנו למסיבה גדולה בלואר איסט סייד במנהטן, והיה ברור שאי אפשר לא להתחפש. מאחר שהרגשתי ממש מחוץ לאלמנט שלי בחרתי בתחפושת קיי.די. לנג. כלומר התחפשתי לזמרת לסבית, מעט גברית,  שזה אומר חולצת טריקו, כובע בוקרים, מגפים וחצאית. האמת שהתחפושת הצליחה מעל למשוער. אנשים במסיבה חשבו שאני "Hilarious". זה היה ערב מאוד משחרר.

גל אוחובסקי מחופש
מכירים את אלה שתקועים בארון וכל פורים דופקים שמלה? | צילום: תומר ושחר צלמים
אני מספר ומספר כדי להגיע לפואנטה. לא ברור לי למה, אני בן אדם שלא אוהב להתחפש. היו שנים שעוד הייתי הולך למסיבות פורים, במיוחד באלנבי 58. הייתי מתאפר קצת, שחור בעינים, ליפסטיק, ומוסיף איזה מטפחת על הראש. וזהו. כל האנשים מסביב נראו לי מתאמצים מידי. בתחילת שנות התשעים גם פיתחתי כעס על גברים בארון שמנצלים את פורים כדי להיות אישה ליום אחד. זה היה הרבה לפני שטלולה וקיי לונג הפכו למלכות תל אביב ולפנות לבוס שלך בלשון נקבה נחשב טריוויאלי.

גל אוחובסקי מחופש
קובי פרץ, מאחוריך | צילום: תומר ושחר צלמים
אלא שבינתיים קרה משהו. ישראל מאוד השתנתה. האנשים הצעירים שבאו לתל אביב הרבה אחרי, כבר גדלו בעולם צבעוני בהרבה. עולם שמעודד אותך להתחפש לפורים. נדמה לי שהפעם הראשונה שהרגשתי מובך הייתה באחד האפטרים הראשונים של שירזי. באור היום הבנתי שזה די מגוחך שאני עם בגדים רגילים ומטפחת ראש, בזמן שהעולם סביבי נהנה בטירוף. התקנאתי קצת באהרוני, שלמרות שהוא מבוגר ממני, השתלב מעולה והיה למתחפש הטוב בעיר. נדמה לי שתחפושת הכפות והמזלגות שלו היא הזכורה ביותר מהעשור האחרון.

מה עשיתי כשגיליתי את כל זה? במקום לזרום, הלכתי אחורה. החלטתי שאני לא אוהב בכלל את פורים. שהרעיון שכולם נורא מתאמצים לשמוח לא מתאים לי. שאני מזהה את הלחץ שמפעיל את המתחפשים, את התחרות, ואני מעדיף להישאר בבית. בשנים האחרונות מצאתי אלפי תירוצים ושיטות איך לעקוף את החג. 

גל אוחובסקי מחופש
טוב יאללה, ניפגש אצל שירזי | צילום: תומר ושחר צלמים
למעשה כשאני חושב על זה, בחיי הבוגרים כמעט מעולם לא באמת זרמתי  עם תחפושת. המקום היחיד שבו הצלחתי להשתחרר היה דווקא בטלוויזיה. ב"כוכב נולד" ואחר כך ב"גל ומרגול" לבשתי כמה פעמים תחפושות. זה הכי רחוק שהגעתי. אבל במסיבת פורים לא. ובשנים האחרונות כבר הבנתי שזה רק אני. בחודש שלפני החג אני קולט את הבאזז. את הקבוצות, את התחפושות המשותפות. השבוע פגשתי איזה ידיד, רואה חשבון, שנראה הכי סחי, שלא לומר סטרייט דיקט, והסביר לי שהוא בעצם בשגעת מציאת התחפושת. יש לו כבר אחת שאימא שלו תפרה לו אבל מה יהיה אם הוא יחליט ללכת לעוד מסיבה לפני האפטר של שירזי? זה היה מפתיע אבל לא.

הדבר היחיד שיש לי אומץ לעשות זה לכתוב את הטור הזה. כרגיל דיברתי השבוע עם שירזי ואמרתי לו שאולי אגיע. וגם עם רועי מהפג שמתאחדים עם הביף והפוראבר. וגם עם חיים מהגברא. ואפילו עם מישהו שמארגן מסיבת בנים חדשה בהר סיני. לכולם אמרתי שיש סיכוי שאני אגיע, למרות שברור לי שאני אדחיק.

מה צריך לקרות כדי שיהיה לי האומץ להיפטר מהעכבות הישנות של מי שגדל בעולם מטופש שבו אתה דופק חשבון? אתמול הייתי אצל חבר, שיש לו המון תחפושות בית (טוב זה לא תחפושות, זה בגדים שהוא משתמש בהם לכל מיני דברים) והוא שם לי איזה פרווה על הראש, עם סיכה, והתאים משקפים והעליתי את התמונה בגאון לאינסטגרם. לרגע הרגשתי ממש כמו מי שהתחפש בפורים. וגם הוספתי כיתוב "פורים שמח". נראה, אולי בחג עצמו אצליח יותר.  הבעיה היא שלא הכינותי מראש כלום. אבל בסדר, אם אחליט בסוף להתחפש ולצאת נמצא גם את הפתרון לזה. חג שמח. תיזהרו מהגשם.