אין תמונה
שולמית אלוני. ממשיכים את דרכה | צילום: הדר טנדלר

הפעם הראשונה שלי הייתה בשנת 1977. בבחירות האלה של המהפך. הייתי חייל, בקורס טיס. מבין 400 החניכים בקורס היה רק איש אחד שכולם ידעו שהוא ליכודניק, ועוד גאה בזה. היו הרבה קיבוצניקים שהסבירו שמפלגת העבודה עדין לוהטת. היו שמאלנים שהצביעו לשל"י וללובה אחיאב. היו שניים שהצביעו לרק"ח של מאיר וילנר. אבל הרוב, כמוני, השתגעו מד"ש, מפלגת המרכז החדשה  של יגאל ידין ואמנון רובינשטיין. הם נראו כמו התקווה הדמוקרטית הגדולה. גם נאורים ומודרניים, גם עם הילה של רמטכ"ל לשעבר ועוד היסטוריון. אני הרגשתי בכלל בעננים, כשהתברר שאבי עבד בשעתו כסטודנט באיזה אתר חפירות ארכיאולוגיות שניהל ידין, וזכה בתמורה לאלבום עם הקדשה אישית.

אחר כך באו הבחירות, בגין עלה לשלטון ובעזרת ד"ש למדתי מה זה מפלגת סופרמרקט. הדבר היחיד שציער אותי באמת, היה שלא הצבעתי לשולמית אלוני, האישה המצוינת ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. מאז עברו קרוב לעשר מערכות בחירות, ובכולן השתדלתי להצביע עבור אלוני - ר"צ או מרצ. היו כמה מקרים שבהם הצבעתי בסוף למפלגת העבודה, כי היה מין גיוס כללי כזה, ותמיד הבטיחו שיש הסכם עודפים בין העבודה למרצ וזה בסדר. כך היה למשל בשנת 1999, כשאהוד ברק נראה כמו תקווה אמיתית.

אחרי הלילה בכיכר רבין, עם נאווה המתוקה בתפקיד הרעיה, היו כמה חודשים של אופוריה. הבחירות ההן היו במאי. ביולי התקיים מצעד גאווה גדול בתל אביב, אחד הראשונים שחולדאי מימן וכלל גם מסיבת ענק בפארק הירקון. דרך איתי פנקס שהיה אז הפוליטיקאי הגאה המוביל (והראשון, והיחיד), ניסיתי לברר אם יש מצב שראש הממשלה שלנו יברך את הקהילה הגאה ביום חגה. ראש הממשלה הודיע בצינורות המקובלים שאין לו זמן לזה, שזה לא מספיק חשוב לו, שזה אולי יעצבן שותפים קואליציוניים. בקצור, הוא לא שלח מכתב ולא נעליים. כל זה קרה רק לפני עשור. היום הוא כמובן היה שולח מכתב, גלויה ואולי אפילו בא בעצמו לברך. לשמחתנו, היום כבר איש לא צריך אותו לשום דבר. אין אדם בישראל שיצביע לו בבחירות.  

מותר להגיד בקול

נזכרתי בכל זה כשהייתי בדרכי למסיבה שארגנה השבוע מרצ, תחת הכותרת "חוגגים עשרים שנות גאווה". כמאה איש הגיעו למועדון הדרעק בתל אביב, כדי לציין את הקשר האמיץ בין מרצ לקהילה הגאה. היו שם שלושת חברי הכנסת של המפלגה, זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורביץ, חבר הכנסת ההומו, שהצליח בשנתיים האחרונות לבנות לעצמו מוניטין כחבר כנסת פעיל ומוצלח שהוא גם הומו, ולא ההפך. כלומר להיות בו זמנית פעיל מאוד בענייני הקהילה, אבל גם בהרבה עניינים אחרים. הורביץ הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך שגם הומו מקצועי, כמו שנוהגים לכנות את זה, יכול בקלות לזכות בהערכה כפוליטיקאי מצטיין בלי קשר לנטייה שלו. מה שנקרא, העובדה שאתה מנפנף בדגלים לא בהכרח פועלת נגדך.

 

חיילי מג
חברון. פצע מכוער בלי קשר לזכויות | צילום: חדשות 2
 והיו במסיבה גם פעילים, וכמה אנשים צעירים עם עיניים בורקות שבאמת מאמינים בשמאל אמיתי. הצרה היא שמרצ ברגע הזה בזמן היא מפלגה מאוד קטנה, ולא ברור איך אפשר להפוך אותה לגוף משמעותי יותר. בזמן ששלי יחימוביץ' בונה מחדש בהצלחה מפלגת עבודה מרכזית, צריכים האנשים של מרצ להבין איך הם יוצרים מחדש גוש שמאל מצטיין שאוסף אליו את כל האגף היותר נאור וליברלי בחברה הישראלית. עם כל הכבוד למפלגת העבודה, שם תמיד יש גם גנרלים ותחושת מרכז, ודיון על ההתפשרויות שצריך לעשות בדרך לשלטון. שזה בסדר. כל אחד והעבודה שלו. אבל חייבת להיות מפלגה אחת שבה מותר להגיד בקול רם שההתנחלויות הן האסון הכי גדול של ישראל. כי זאת האמת. חברון היא הפצע המכוער ביותר שצמח לנו על הפרצוף. עם או בלי קשר לזכויות הלהט"ב.

הסיסמאות ניצחו

עד לבחירות הבאות יש עוד שנה וחצי. האם יצליחו אנשי מרצ לבנות עד אז גוש גדול יותר? כנראה שלא. רק לפני עשור היו לתנועה עשרה מנדטים, אבל מאז העולם השתנה. חלק גדול מהקהל שהצביע מרצ רוצה היום להצביע לתנועת מרכז. המילה הזאת, שמאל, הפכה איכשהו לשם נרדף למשהו קיצוני, לא הגיוני אפילו לוזרי. אולי זה הניצחון האמיתי של המתנחלים והימין הקצוני, ששולטים בגסות במרחב הוירטואלי, וממהרים לטקבק נביחות באדיקות, בתחתית כל מאמר עם ניחוח של פתרון מדיני שפוי. כל הסיסמאות האלה של "אין עם מי לדבר" ויותר מזה "הערבים רוצים רק להשמיד אותנו", ניצחו. אין דרך לתאר את זה יפה.

אז אולי העתיד לא נראה מזהיר או ורוד מידי. אבל בכל זאת, אם כבר חוגגים עשרים שנה לפעילות הגאה של מרצ, מותר גם לעצור לשנייה ולהביט אחורה בהערכה. ולזכור שטוב שיש לפחות מפלגה אחת, שבאמת מחויבת לעניין הגאה. לא כגימיק אלא כחלק מתפיסת עולם. לא כנקודה למשא ומתן אלא כמשהו שאי אפשר לוותר עליו. למעשה מרצ כל כך הצליחה, שצעירים רבים מהקהילה הלהטבי"ת כבר לא חושבים שהם צריכים להצביע לגוף ששומר עליהם, הם מרגישים בטוחים. ובלי להתבלבל הם מודיעים שהם יצביעו עבור בנימין נתניהו. וצריך גם לזכור את שולמית אלוני, שהתחילה את כל העניין הזה, שבזכותה אין יותר בספר החוקים הישראלי סעיף האוסר על משכב זכר. אלוני קצת פרשה מהחיים הפוליטיים, אבל את הרוח שלה, אני מקווה שעוד יש מי שזוכר.