הגיע הזמן לבקש סליחה מסלאח שבתי. כל מי שראה את הסרט הזה בשנים האחרונות, יודע שזה סרט גזעני, שגם אם נעשה מתוך כונה טובה, ובאמת ברוח טובה, הצפייה בו במרחק הזמן מעוררת אי נוחות. הטעות היא לחשוב שאפרים קישון אשם בגזענות. לא ולא. קישון היה יוצר מופלא, אבל עבד בעידן שבו הרגישויות היו שונות. לכן כשאומרים שסלאח שבתי הוא סרט גזעני יורשי קישון וגם חיים טופול אינם צריכים להיפגע. מעבר לגזענות זה סרט מקסים על ישראל של תחילת הדרך.

אבל הגיע הזמן לבקש סליחה, וזה די מסובך. כי איך מבקשים סליחה מקבוצה שלמה של אזרחים, שיצירת אמנות קיבעה אותם בתודעה כפרימיטיבים? ובכלל איך מבקשים סליחה על אפליה של שנים, שנעשתה מתוך בורות והתנשאות שאפיינו תקופה. ואיך מבקשים סליחה אחרי שכבר בחלק מהעניינים הכול מאוד השתנה, ופס הקול של ישראל היום הוא לגמרי מזרחי?

אחת הדרכים היא במחווה סמלית. והנה יש מחווה כזאת. נשיא המדינה הוא תפקיד ייצוגי, שכמעט ואין בו צורך. עובדה, ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה החודש סתם כך לבטל אותו בהינף יד. ועדיין ברור שזה תפקיד ייצוגי וסמלי, שמי שמקבל אותו נהיה האזרח מספר 1. אז ברגע הזה בזמן נדמה לי שאין דבר יפה ומחמם לב יותר מאשר להפקיד את המפתחות בידיו של דוד לוי. פועל הבניין מבית שאן, שאולי לא לבש אף פעם גלביה, אבל הבדיחות על חשבונו היו אכזריות בהרבה מאלה שהוטחו בסלאח שבתי.

שמעון פרס יש באמת רק אחד

לא ברור איך הפכו הבחירות לנשיאות לכזה פיאסקו. ואולי כן ברור. אולי הגיע הזמן להודות שהדרך שבה שרה נתניהו שולטת בבעלה היא קצת מטורפת. כלומר ברור שבנימין נתניהו לא מעוניין ברובי ריבלין כנשיא. אבל יש הבדל בין לא מעוניין לבין לוחם בו מלחמת חורמה. ונדמה שהכל יצא משליטה רק בגלל שהגברת הראשונה הטילה וטו, שכמו כל דמות שלטונית שמתחילה להאמין שהיא באמת יכולה לעשות הכל. דווקא סביב הבחירות לנשיאות פתאום באמת מבינים איזה תהליך קבלת החלטות מגוחך מנהל את חיינו. לפחות חלק מהזמן.

גם לא ברור ממתי זה נהיה חוק טבע שהנשיאות היא פתרון לפוליטיקאים שסיימו את הסוס ועכשיו צריך לעשות איתם משהו. רובי ריבלין הוא איש מקסים. הוא היה פוליטיקאי מהשורה הראשונה, אבל הוא מעולם לא היה הראש והראשון לישראלים. זה שאחרי שנים כיושב ראש הכנסת בא לו לשדרג, זה לא אומר. הוא באמת חמוד, אבל קשה להגיד שאובמה או אנגלה מרקל יודעים מי הוא. קשה לציין בביוגרפיה שלו שורה שתחרמן את התקשורת העולמית. ואפילו קשה לציין משהו בתולדות ישראל שהוא חתום עליו.

דוד לוי
דוד לוי יכול לייצג אותנו בכבוד לא רק מול אובמה, אלא גם מול מנהיגי העולם הערבי | צילום: Handout, GettyImages IL
ולא שפואד בן אליעזר טוב ממנו. להפך. בין שניהם ברור שעדיף ריבלין. אבל איך בכלל הגענו למצב שזאת תחרות ביניהם? נשיא ישראל לא היה אמור להיות איש כזה משכמו ומעלה, איש שהוא רק דימוי, אדם שכולנו אוהבים? בדיוק כמו שמעון פרס – איש שגם אם היו שפקפקו בגדולתו לפני שנכנס לתפקיד, ברור שהוא ניצל את שבע השנים שניתנו לו, כדי להרים את קרנו של מוסד הנשיאות. בטח אחרי האנס ההוא שהיה שם קודם.

האמת, אם ביבי כזה שונא את ריבלין, למה הוא לא הציע להאריך את הזמן שנשיא יכול לכהן ליותר מקדנציה אחת? הכי כיף היה אם שמעון פרס היה נשאר לעוד סיבוב. תמונתו שהתפרסמה השבוע באינסטגרם, כשהוא מריע למכבי תל אביב, היא התמונה הכי נשיאותית שאפשר לחשוב עליה. פרס הוא דמות מדליקה. הוא קולי, הוא מייצר אנרגיה, הוא כל מיני דברים אבל אף פעם לא דהוי. ואחרי שהתרגלנו אנחנו רוצים עוד.

ואם לא פרס, לפחות שבחירת הנשיא תהיה משמעותית. לכן אני חושב שברגע הזה בזמן המועמד הכי טוב לתפקיד הוא דוד לוי. היום מותר להגיד בקול רם שדוד לוי היה קורבן המהפך של 1977. הניצחון של מנחם בגין והחלפת השלטון, היו הרגע שבו האשכנזים איבדו את ההגמוניה במדינה. הבעיה הייתה שמצביעי הליכוד היו ברובם ספרדים, אבל מנחם בגין ורוב הפוליטיקאים נשארו אשכנזים. חוץ מדוד לוי. הוא היה המרוקאי.

בקשת סליחה קולקטיבית

ובאופן לא מפתיע הוא הפך שם נרדף לעילגות. חוסר הידיעה שלו את השפה האנגלית, בשלוב גזענות, ששטפה את אלה שהרגישו ש"לקחו לנו את המדינה", הפכה אותו לנושא של אינסוף בדיחות, חלקן אגב מאוד מצחיקות. אבל בדיחות שלא היו קשורות אליו בשום צורה. זה היה מאוד מביך. אבל לוי לא נשבר, והתקדם, הוא היה שר חוץ וסגן ראש הממשלה. שום דבר לא עזר לו. בטח לא שיערו המוקפד והדיבור המעט איטי ופומפוזי. בסופו של דבר הוא לא הצליח להיות ראש הממשלה, ועם השנים נעלם מהחיים הפוליטיים.

בתודעה של רבים הוא נשאר מין מרוקאי רודף כבוד, כלומר בתודעה של אשכנזים רבים. ואת זה בדיוק הגיע הזמן לתקן. כי ברור שהדימוי הציבורי של לוי ניזון בעיקר מהפחד מהמזרחים. לוי לא יותר נפוח מרוב הפוליטיקאים. הוא בטח יותר ישן והגון. מעולם לא נקשרו לשמו שחיתויות, חברויות עם שועי עולם, ושאר מאפיינים של "הפוליטיקה החדשה". ביתו אורלי, שהלכה בדרכו, אמנם הצטרפה למפלגה מגעילה בעיניי, אבל היא אחת הפוליטיקאיות המוצלחות והרציניות בכנסת. לוי גר בית שאן ושומר מרחק אלגנטי מכל הגועל. וזה הרגע להחזיר אותו למרכז.

אם תפקיד הנשיא הוא סימבולי, אז כדאי שהסמל הזה יהיה בעל משמעות. ודוד לוי כנשיא יהיה סמל בעל משמעות עצומה. הודאה קבל עם ועדה של הממסד הישן והאשכנזי, שהאיש הזה כן ראוי למלוך עלינו. לוי אולי לא יודע אנגלית, אבל הוא מדבר מאוד יפה צרפתית. ובכלל, איפה כתוב שהוא לא יכול להסתובב בעולם עם מתורגמן? הרי הוא לא באמת צריך לצחקק ולהחליף כאפות עם אובמה. כל מה שהוא עושה הוא סמלי. ולכן אולי עדיף שידע לדבר עם מנהיגי מדינות ערב וצפון אפריקה, שרובם מדברים צרפתית.

יותר מהכל יהיה בזה סוג של מחווה לכל האנשים האלה שהגיעו לישראל עם קום המדינה מארצות המגרב, ועברו את כל הדברים האלה שאנחנו מכירים. אם לא די.די.טי אז לפחות השפלה, העברה לעיירות פיתוח, זלזול של שנים בתרבות שלהם ומה לא. הדור הראשון של המגרים האלה הוא כבר מבוגר, לחלקם זאת הזדמנות אחרונה לתת הרגשה טובה ולעשות תיקון. דוד לוי כנשיא הוא הבקשת סליחה הקולקטיבית הכי יפה שאנחנו יכולים לנפק. אם הוא יהיה נשיא המדינה, זה יהיה רגע של חג עבורי.