האיש הכי מרשים שהסתובב בקפיטריה בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב בשנת 1982 היה יוסי סוכרי. זה אותו סוכרי שזכה החודש בפרס ברנר לספרות. הוא היה גבוה מאוד, עם לוק של מה שקראו אז דוגמן איטלקי, וסטודנט לפילוסופיה. בכל פעם שהוא היה באזור, חמוש במגפי זמש רובין הוד שפיציים ומכנסיים צמודים, הבחורות בקפיטריה היו נמסות.

לסוכרי גם היה שטיק שנראה לי אז גאוני (וגם היום). הוא היה נעמד באמצע הקפיטריה, ואז פוצח בנאום אינטנסיבי על משהו שאמר הרגע דרידה או על אלבום חדש של להקת באוהאוס. כשהיה לו ברור שכל הבנות מסביב מטות אוזן, הוא היה עוצר, נאנח, מעביר באיטיות יד בשערו ואומר "אוי, כל כך משעמם להיות הטרוסקסואל". ואז הבחורות היו מתעלפות.

כמובן שנהיינו חברים. בתל אביב של 1982 היה הכי חשוב להכיר חנויות בקמדן מרקט, על השאר סלחו לך. בערבים גם יצאנו לבלות. היה מועדון בשם "אנדרגראונד", בחצר אחורית ברחוב טשרניחובסקי. זה היה פאב כזה שבשעות המאוחרות היו מפנים בו את הכיסאות ורוקדים. מאחר שאי אפשר היה לסמוך על התקליטן, היינו מביאים תקליטים של אולטרווקס, ויסאז' וסופט סל מהבית, ומבקשים שישימו אותם על הפטיפון. ושלא ישרטו אותם. ככה קבלנו את השירים שאנחנו אוהבים שוב ושוב.

הפינגווין (צילום: אריאל סמל)
לא מן הנמנע שהרבה מגולשי מאקו נעשו בשירותים של הפינגווין בזמן ששולץ האיום היה על הבמה | צילום: אריאל סמל
ואז נפתח מועדון "הפינגווין". זה קרה במהירות. תוך חודשיים נהייתה שם סצנה. מכל החורים צצו מלא אנשים שאנחנו לעומתם היינו ממש שמרנים. והאמת, היינו באמת די שמרנים. מבחינתנו בועז תורג'מן ואיילת מנחמי וכל החבורה שלהם, היו ה-דבר הכי מרעיש. עוד לא ידענו בכלל על סמים, בקושי על אלכוהול. ועל הסקס בשירותים של הפינגווין, שמענו רק שנים אחרי.

לא עושים כסף מבירה

המנהל והבעלים עדי מילשטיין, הנפיק 100 מפתחות וחילק אותם למי שהתחיל להגיע וככה היה ברור שאתה יכול להיכנס חינם, ובכל מצב. אני חושב שהמחזיק שלי היה מספר 78 או משהו כזה.

בערך באותו זמן נפתח מועדון "הקולוסיאום" ואני הייתי אחראי על המלצרים. לא שהיה צריך שם מלצרים. ובאמת חוץ מלרקוד מול גרייס ג'ונס מאופרים, לא עשינו שם הרבה. אם כי להתאפר זה היה הרבה מאוד. הביאו לנו מאפר מיוחד, שהיה צובע אותנו בסגנון הניאו-רומנטיקה, ואנחנו בתמורה קנינו מכנסי באגי צבעוניות, שיתאימו לחולצות שהדפיס המקום. אבל מה שהיה הכי חשוב בקולוסיאום, זה שאחרי העבודה היינו רצים לפינגווין.

באחד הערבים שכנעתי את הבוס שלי, הבעלים של הקולוסיאום סמי הירש, לבוא איתי לפינגווין. ניסיתי להסביר לו למה שם כיף ובקולוסיאום לא. סמי היה מעט סקפטי אבל הסכים לבוא. קשה להגיד שהוא נהנה. בעוד שהקולוסיאום ניסה להיות ניו יורק, הפינגווין ניסה להיות בר סליזי בלונדון. זה לא התאים לו. אחרי חצי שעה שם הוא אמר: "שמע אולי נחמד לך כאן, חברים שלך, לא יודע. בכל מקרה, כסף לא עושים כאן. זה מעט אנשים והם שותים בעיקר בירה". זווית הראייה שלו זעזעה אותי. בעידן ההוא, כסף והכנסות היה דבר שלא היה לי בו שום מושג.

הפינגווין (צילום: אריאל סמל)
מסיימים את הלימודים ואת העבודה, מתחפשים ויוצאים לפינגווין | צילום: אריאל סמל
למה נזכרתי בפינגווין דווקא השבוע? כי הצלם אריאל סמל הוציא ספר אלבום מרגש בשם "אנשי הפינגווין, ההיסטוריה הסודית של תל אביב", ובו צילומים שהוא צילם בתקופה ההיא במועדון. אריאל לא היה בחבורה שלנו. הוא היה יותר צעיר, תיכוניסט לדעתי, ולכן הסתובב עם "הקטנים". כל הפנקיסטים והתיכוניסטים שלקחו את המועדון ברצינות תהומית של תיכוניסטים. בזמן  שאנחנו היינו הולכים בבוקר לאוניברסיטה או לעבודה ורק בערב מתחפשים קצת עם פס שחור בעין וג'ל בשיער - הם חיו את הדבר הזה מסביב לשעון.

אולי בגלל זה אין אף תמונה שלי בספר, וגם אף תמונה של מישהו מהחברים שלי מאז. למעשה אני מכיר חלק קטן מהפרצופים שיש שם. אחרי דפדוף ממש כבד, מצאתי מאחורי אחת התמונות את מיקי גלוזמן (כיום ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב), אבל זה בערך הכל. בלי קשר, הספר הזה הוא מסמך מרתק שמתעד רגע מאוד מכונן בתרבות התל אביבית. זה אחד מאותם רגעים שבהם תל אביב המציאה את עצמה מחדש, כישות הזאת שהיום כולם מכירים ויודעים עליה.

בין מלחמת לבנון ל-U2

מדהים לחשוב שהספר הזה צולם במקביל למלחמת לבנון. זה לא חדר דרך המדרגות של הפינגווין. בעולם של הפינגווין קרו באותה שנה שני אירועים בלבד. הראשון בכלל לא קרה. להקת יו-2 שכולנו הערצנו הייתה אמורה לבוא להופיע בסוף השנה האזרחית. אמרו שהם יבואו עם פמליה של 24 איש, ויכול להיות שגם מי שיש לו מפתח יצטרך לשלם משהו על כרטיס. בסוף הלהיט החדש שלהם "New Year's Day" נורא תפס והם ביטלו את תל אביב ויצאו לכבוש את העולם.

האירוע השני היה ממש רעידת אדמה. כתבת יומן בערוץ הראשון ביום שישי בערב. אדם ברוך תיעד את הפינגווין. את פורטיס, את ליבי והפלאש ואת כל ה"תופעה". וכך ידעו עלינו מיד בכל מקום, כולל אצל ההורים שלי בחדרה. כבר באותו לילה היה ברור שהגיעו למועדון כל מיני אנשים ששמעו על זה בטלוויזיה, ואנחנו הכרזנו על תחילת מותו של הפינגווין.

כמה חודשים אחר כך כבר היו הליקוויד וקולנוע דן, והיו מועדונים חדשים כמו שירוקו ואחרים. הפינגווין ירד מגדולתו אם כי המשיך להיות בגלגולים שונים מכונן סצנות. בביוגרפיה שלי הפינגווין הוא בערך שנתיים. שנתיים כמעט בלתי מתועדות של גיל 24. שלצערי גם מבחינת סיפורי סקס סוערים לא קרה בהן כלום. למעשה הדבר הכי דרמטי שאני יכול לספר זה שהכרתי שם את אדם (חיים כהן) שהיה ברמן ואחר כך השתתף בתפקיד רוקי בהפקת המחזמר "מופע האימים של רוקי". אני גם זוכר שהסתכלנו קצת אחד על השני אבל אף פעם לא קרה יותר מזה. כך שאפילו בגזרה הזאת, זה די יבש.