זה לא היה ערב קל. כמובן שהתלבשתי יפה וחייכתי מלוא שיניים למצלמות, אבל אני מודה שהייתי קצת במתח לקראת צפייה פומבית בפרק הראשון של "גולסטאר 3", שהתקיימה אתמול ברידינג 3 בנמל. זאת פעם ראשונה בחיים שאני משתתף בתוכנית ריאליטי, ולמרות ש"גולסטאר" היא תוכנית ידידותית, חיובית, עם לב, זה עדיין מאוד מבהיל.
עד עכשיו לא כל כך ברור לי למה בדיוק הסכמתי לנסוע לחודש לארגנטינה ולהשתתף במשימה מצולמת שמטרתה להפוך עשרה אנשים לקבוצת כדורגל. יש כנראה הרבה סיבות, אבל נדמה לי שאחת העיקריות הייתה התחושה שזאת באמת תהיה חוויה יוצאת דופן. אני בן 56, ומאז שאני ילד תמיד היה לי חלום לעשות תיקון עם העניין הזה של כדורגל. אז הנה הזדמנות.
תמיד רציתי לדעת לשחק טוב כדורגל כמו הבנים, ותמיד שיחקתי גרוע. כאילו, הסתדרתי. איכשהו הצלחתי לשרוד בתור מגן, שמאוד משקיע בלנסות שלא יעברו אותו, אם צריך גם בעזרת כיסוחים קלים. אבל לשחק טוב בחיים לא שיחקתי. קיוויתי שעכשיו, אולי בפסטיבל ההזדמנות האחרונה, זה יצליח לי. אחר כך בא ירון ליכטנשטיין, האיש שהמציא ומפיק את הסדרה, והסביר לי כמה חשוב לו שסוף סוף יהיה הומו בתוכנית, ושנוכל לשים פוקוס על כל העניין הזה של הומופוביה וכדורגל. ואז כמובן שכבר לא יכולתי לסרב. מה גם שההצעה הכספית הייתה מאוד נדיבה.
מרגע שאמרתי כן, נכנסתי מיד לפאניקה. הבנתי שאני אהיה הכי מבוגר שם, מה שבאופן טבעי ישים אותי בעמדת נחיתות פיזית. ואני כאמור לא משחק טוב. אז הגברתי את כמות אימוני הכושר שלי ויצרתי קשר עם אנשי קבוצת הכדורגל הגאה "ריינבול", ששמחו לצרף אותי למשחקים ולאמן אותי. לא שהתקדמתי בהרבה, אבל לפחות יצאתי לדרך עם קצת יותר בטחון עצמי. ההכנה השתלמה. תוך שבועיים מתחילת הצילומים התברר שאני אחד היחידים שאין לו בעיות פיזיות. לא מתיחת שרירים, לא כאבי גב, לא נקע ברגל, כלום. בזמן שאנשים התפתלו, אני המשכתי לרוץ. ואם בהתחלה בקושי עליתי לשחק, בהמשך היו צריכים אותי למשחקים שלמים. אי אפשר היה בלעדיי. אני לא יכול להסביר כמה גאווה זה מילא אותי.
וכן, היה גם הדבר הזה עם ההומואים. זה התחיל כבר בשעה הראשונה. איך שהגענו לבואנוס איירס ועלינו על האוטובוס התחילו השיחות, שבהן התברר שג'ובאני רוסו הוא היחיד בחבורה שלא יודע שאני הומו. שעתיים אחר כך, כשהוא הבין שהוא ישן איתי בחדר, נהיה לו קצת חם. חודש בחדר, מיטה ליד מיטה עם איזה הומו שהוא לא מכיר? הסצנה הכי מרגשת בפרק הראשון של "גולסטאר" היא סצנת ההתמודדות של ג'ובאני עם הדעות הקדומות שלו.
בגלל שהוא איש כל כך מקסים ואמיתי, אתה לא יכול שלא להרגיש ולהזדהות עם אי הנוחות שלו כשהוא שואל אותי בתמימות שאלות כמו "ובמשפחה שלך, כולם יודעים?". כמובן שזה סיפור עם סוף טוב. בערך חצי יום אחרי שהגענו לארגנטינה הפכנו לחברים, וביחד עם זוהר ליבה, דאגנו שהחדר שלנו יהיה החדר הכי שקט באזור המגורים. חדר שבו תמיד הווילונות סגורים ומי שרוצה להיכנס אליו חייב לסגור מאחוריו את הדלת כדי שלא יכנסו יתושים.
אם צריך, גם נקלל פה ושם
זה עשוי להישמע לכם טיפשי, אבל יש לי תכונה כזאת, שבסיטואציות חדשות אני מבין ישר מה צריך לעשות כדי שהחיים יהיו יותר נסבלים. ולכן כבר בשעה הראשונה, אחרי שצוות הצילום עזב אותנו לנפשנו, הסברתי לג'ובאני וזוהר שהדרך היחידה לשרוד היא שיהיה לנו חדר מסודר, ושלא נזמין אף פעם אורחים. אמרתי להם: "תקשיבו! שכל החפלות והצחוקים בלילה, וכל הדברים האלה, יהיו או בחוץ או בחדרים האחרים. ככה כשנרצה לתפוס שעה תנומה במשך היום תמיד יהיה לנו חדר נקי ורגוע". לקח להם רגע, אבל הם הבינו שזה רעיון הישרדותי מהמעלה הראשונה. זה נשמע קצת סוציומטי, אבל לדעתי זה מה שגרם לי לעבור את החודש הזה בשלום.
כי עם כל הכבוד, ריאליטי זה ממש עבודה קשה. כל יום, שעות על גבי שעות של צילומים, שבכולם אתה צריך להיות חייכן, אנרגטי, נמרץ, ובעיקר משתתף. חלק גדול מהזמן אלה אימונים שונים ומשונים, שמוציאים ממך את כל הכוח, שלא לדבר על המשחקים עצמם. הכל קשה, ובארגנטינה חם ולח כמעט כמו בישראל, מה שהופך את השעות הארוכות בשמש לדי סיוט. במיוחד שכדורגל אי אפשר לשחק עם כובע ואז הקרחת שלך, לא משנה איזה מקדם הגנה תשים, סופגת המון המון שמש. ובכדורגל כמו בכדורגל, מרגע שזה מתחיל אתה מת לשחק. מת להצטיין. רוצה שהקבוצה שלך תנצח. ואם צריך גם מקלל פה ושם, וצועק. שזה משהו שלקח לי זמן להיכנס אליו, אבל בסוף נזכרתי שאני דווקא אוהב לקלל פה ושם.
אז הגעתי להקרנה די במתח, שהתפוגג כשפגשתי את החברים מהקבוצה. כי מה שקרה לנו בארגנטינה זה שתוך יום בערך מרגע שהכל התחיל, היה ברור שנעשה את זה במצב רוח טוב ועם מלא צחוקים. לשמחתי לא היה בקבוצה שלנו אף אחד מהטיפוסים האלה שעושים דווקא, או שמתפוצצים באופן לא צפוי ושוברים את הכלים. אני יודע שהטלוויזיה אוהבת דמויות כאלה, אבל אני גם יודע שאנשים כאלה הם סיוט לחברים שמצטלמים איתם. ולכן כשהתברר שאצלנו כולם מבינים את גבולות הגזרה, ושומרים על איזה כללים בסיסים של מרחב אישי, וחוץ מקצת צעקות אחרי הפסדים זה אף פעם לא באמת נהיה לא נעים, הכל עבר לפסים כיפיים. זה היה נורא מצחיק. אני לא זוכר את עצמי כבר שנים צוחק כל כך הרבה, מחזיק את הבטן שהיא לא תתפוצץ.
בבכורה, מרגע שפגשתי את ג'ובאני, לירן שטראובר, זוהר ליבה וכל החברים, הבנתי שיהיה שמח. הפרק עצמו היה ממש מוצלח. כלומר הוא היה מצחיק אבל גם נוגע ללב. ובעיקר מה שרואים על המסך, מאוד דומה למה שחווינו שם. זה לא שפתאום כשרואים את הטסטות (העדויות המצולמות שכל משתתף נותן בסוף כל יום) מתברר שאנשים אומרים עליך מאחורי הגב דברים מכוערים או כאלה. להפך.
אז ההקרנה עברה בהצלחה גדולה וכל מה שנותר זה לאסוף את כולם וללכת למסעדה האהובה של הדר גולדמן "אבושדיד" ולשתות את עצמנו למוות. בשעה אחת בלילה, כשרמת האלכוהול בדם של איתן ושלי הייתה יותר גבוהה ממה שבכלל אפשר, חמקנו החוצה וצעדנו הביתה. את פסלון ההשתתפות בגולסטאר שכחתי בסוף בפיצוציה ביהודה הלוי. בבוקר הם שלחו הודעה שלא אדאג, הם שומרים עליו היטב. מיד ירדתי לאסוף אותו.