אני שמאלני. אני מאמין שהכיבוש הוא האסון שלנו. שהוא לא רק לא צודק, אלא גם משחית אותנו. אני מאמין שאין לנו קיום בלי שלום, בפתרון של שתי מדינות. בקבלה של הערבים כאזרחים שווים. אני מאמין שמפעל ההתנחלויות, ובמיוחד ההתגברות שלו מעבר לגושים הראשוניים הוא טירוף דתי משיחי, שיש בו גם גזענות. התוצאה שלו היא שישראל הפכה, בחלקים מסוימים (למשל כביש 443) למדינת אפרטהייד. אני גם שמאל סוציאל דמוקרטי בענייני כלכלה. מאמין בזכויות עובדים, בגבולות לשוק החופשי. ולא מאמין בכניעה לאינטרסים של עשירים וחברות ענק. אני מאמין שתושבי הפריפריה אוכלים חרא ומגיע להם שיתחשבו בהם. אני מאמין שצריך להפוך את רוב סדרי העדיפויות הקיימים.

אודי פרידן
אחרי גרבוז וענת וקסמן הגיע עכשיו אודי פרידן
אוקיי. אמרתי את זה. הבעיה היא שמאז הבחירות אני חש איזו אי נוחות הולכת וגוברת, מהתגובה של הצד שלי, וזה כולל את האנשים הקרובים לי ביותר. קודם היה יאיר גרבוז, אחר כך הייתה ענת וקסמן, עכשיו בא אודי פרידן, ובין לבין היו עשרות ומאות אנשים בפייסבוק ובשיחות פרטיות. כולם בדרך זו או אחרת מסבירים כמה זה מגעיל אותם שמיליון ישראלים הצביעו לליכוד, ושבאופן כללי שני שליש מהיהודים בישראל הם אנשי ימין. בהמשך גם משתרבב תמיד טון גזעני כלפי מזרחיים. אלה שמצביעים מסורתית לליכוד.

נדמה לי שהגיע הזמן להגיד בקול רם. ביבי נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר של ישראל. הוא לא חבר שלי, גם לא ידיד, ואני יכול עכשיו לשפוך עליו כאן מילים מגעילות עד בלי סוף. אבל ראבאק, הוא נבחר. זה היה דמוקרטי, זה היה משחק הוגן. גם אם האמירה הגזענית נגד הערבים הייתה דוחה. כנראה שהדברים שאמרו המתחרים שלו, לא עשו כזה רושם.

נגועה וחפיפניקית

זה לא נעים לדעת שחלקים גדולים מהעם שלך חושבים אחרת, שלא לומר עקום. אבל חייב להיות רגע מסוים, שאתה עוצר ואומר: אוקיי, זה המצב, ואם אני כזה דמוקרט נאור ומכיל, אני צריך לקבל אותו. גם באמריקה חצי העם רפובליקאי מסריח, ובצרפת עוד תהיה נשיאה ממש מפלצת. אז במקום להגיד ש"הם" והם", צריך לנסות להבין למה. התשובה ש"הם" כולם טמבלים, היא תשובה גרועה מאוד. כי היא תשובה לא רק נגועה אלא גם חפיפניקית.

בבחירות לעיריית תל אביב בשנת 1993 התמודדו רוני מילוא ואביגדור קהלני. היה לי ברור שמילוא מתאים יותר, והתכוונתי להצביע לו בבחירות. בבוקר הלכתי לקלפי וראיתי את הפתקים "עבודה "ו"מחל" ולקחתי בסוף את הפתק של "העבודה". היד לא הצליחה להרים פתק של "מחל". בערב שמחתי שמילוא ניצח למרות ההשתפנות שלי. אז גם בצד הנאור שלנו, יש כנראה קיבעונות.

אין בעיה, מותר לנו להיות עצובים. מותר לחשוב שהימין מוביל אותנו לגיהינום. שיש בימין המון יריב לוין שרוצים לחסל את בית המשפט העליון, ולזנב בדמוקרטיות הישראלית לטובת משהו שמזכיר יותר את המשטר במוסקבה. מותר לנו להתבאס ממה שישראל הופכת להיות. אבל מהרגע שזה הופך חגיגית ל-"לקחו לי את המדינה", זה נהיה גזעני ודוחה, ובימים האחרונים אני מבין שאין לי חשק להיות חלק מזה.

כי כל משפט שבסופו מסתתר "שוקולד" או מחשבה שאפשר לסווג אדם לפי המקום שממנו עלו הוריו, הוא גרוע יותר מכל אמירה וולגרית של מירי רגב. אני לא מצליח להבין, ואולי אני פשוט תמים, איך אפשר לנהל עדיין שיח כזה שבו המזרחיות היא תירוץ למשהו. בהקשר הזה, נכון להזכיר את העובדה שאינטלקטואלים מזרחיים, אנשי שמאל מובהקים, מעדיפים את ש"ס על מר"צ. חלק מהם גרים בפריפריה ולפני שהם מתעניינים בשלום, הם במצב שאין להם כח יותר להתנשאות עליהם.

דווקא ביום העצמאות כדאי לזכור שמי ששלט כאן ללא מצרים עד 1977, הוא זה שבעצם בנה את התשתית שעליה צמח כל מה שצמח. הרי זה לא שהמזרחיים והימנים הקימו את המדינה ועם הקולניות והאמוציונליות הלא רציונאלית צימחו את מה שיש כאן היום. האשכנזים ומפלגת העבודה לדורותיה הם אלה ששלטו, הם אלה שהמציאו את השיטה. ונזכיר, הם אלה שמיהרו לספח את ירושלים ומאוד עודדו את ההתנחלויות, בתחילת הדרך.

צריך גם להודות, למרות שלא נעים. שהקפיטליזם החזירי, שהוא הרסני כמעט כמו הכיבוש, הוא בחלקים עצומים שלו לחלוטין אשכנזי, וברובו הגדול גם תוצאה של שלטון מפא"י, של ריאקציה לתקופת השיתוק של הוועדים הגדולים. בלי להיכנס לפרטים, ובתקווה שזה עוד יתהפך, הריקוד החדש של שמעון פרס האהוב עם בנק פועלים, יותר דוחה מכל מחווה קיסרית של שרה נתניהו.

גרוב אשכנזי מתנשא

אפשר כמובן לעבור לארץ אחרת. לשמחתי ביליתי את השבוע האחרון בפריז, ואין ספק, זה מקום נפלא. אבל גם תל אביב היא מקום נפלא. ובאופן כללי בתור אדם שאוהב את ישראל, נדמה לי שהאופציה היחידה היא להיאבק על האופי שלה ולנסות להפוך אותה למקום טוב יותר. המאבק הזה לא יכול לכלול התעלמות מהרצון הדמוקרטי והאופי של רוב האוכלוסייה. והמאבק הזה חייב להפסיק עם הטקסט הגזעני, והסבטקסט הגזעני וכל היתר.

הגזענות של האנשים מהצד שלי כלפי ימנים ומיזרחיים, היא עלובה ושומטת את הקרקע מכל הרעיונות הנעלים והתרבותיים שאנחנו עלק מייצגים. מזכיר לכם שמפעל ההתנחלויות והבית היהודי, הם גם בגרוב אשכנזי מתנשא. אז תביטו במראה.

ועוד עניין אחד קטן לסיום. דווקא בתור הומו, אני חייב להצביע על העובדה שצריך להיזהר מקלישאות. במערכת הבחירות האחרונות, הליכוד הציג אג'נדה פרו-להט"בית הרבה יותר ממפלגת העבודה. שר הביטחון הוציא סרטוני תמיכה ברורים ובלתי מתפשרים בנישואים חד מיניים. התא הגאה בליכוד היה פעיל ונוכח, בליל הבחירות דגל הגאווה היה הדבר הכי בולט במרכז הליכוד. אמיר אוחנה, שעוד יהיה חבר כנסת מטעם הליכוד, התקבל שם בכל מקום בכבוד מלכים. וזה בזמן שמפלגת העבודה הייתה במקרה הטוב אנמית, שלא לדבר על הבושה עם ההומו בארון, שלאף אחד מחברי הכנסת של המפלגה לא נראה שצריך להסתייג ממנו, ולו ברמז או ברכות.

בממשלה האחרונה הוביל יאיר לפיד, עם רוח גבית מבנימין נתניהו ניסיונות חקיקה ותיקונים (במיוחד בתחומי משרד הבריאות) לטובת הקהילה. האם הרצוג כראש ממשלה בתמיכת המפלגות החרדיות לא היה מוותר על העניין הלהט"בי בקלות כדי לשלוט? לא נדע לעולם למרות שיש לי תחושה לא נעימה בעניין הזה.

אז לתפארת מדינת ישראל, אני מרים השבוע דגל שמאלני גאה, בתקווה להמשיך להיאבק בעד שלום, נגד הכיבוש, בעד שוויון זכויות לערביי ישראל, בעד יותר התחשבות בחלשים ובפריפריה. אבל את כל זה אני לא מסכים לעשות עם פרצוף חמוץ בתחושה שאנשים עם עור יותר כהה, ודעות אחרות, הם האויב. לא. הם העם שלי, לטוב ולרע. ואם זה לא מתאים באמת אפשר לעבור למקום אחר ולהתחיל מחדש.