חתונה ליאור אשכנזי - גל אוחובסקי ואיתן פוקס (צילום: ראובן שניידר )
לשבור את הטאבו שההורים שלך לא יהיו סבא וסבתא. גל אוחובסקי ואיתן פוקס | צילום: ראובן שניידר
גם אני רוצה להיות אבא. זה משפט שקשה לי לכתוב ככה באינטרנט, דווקא כי הוא כל כך פשוט והגיוני. מי לא רוצה בשלב מסוים להיות אבא? כבר הרבה שנים שאני מבין שהורות היא שלב הכרחי בחיי אדם. ולא פחות, שלב הכרחי בחיי משפחה. זוגיות נפלאה ככל שתהיה, צריכה בשלב מסוים לעלות מדרגה, ועליית המדרגה הזאת היא יצירת חיים חדשים. אני מקווה שכל זה לא נשמע פומפוזי מדי, אבל זו האמת לאמיתה.

כבר לפני הרבה שנים הבנו איתן ואני שאנחנו בשלים לילד. גם כי בא לנו, וגם כי גילינו שאנחנו כל כך מלאים בצורך להיות אבות, עד שלעיתים ממש התנפלנו על אדם צעיר שהזדמן לסביבתנו, הפכנו אותו לבן וניסינו לו לדאוג לו כהורים, למרות שלא היה בזה שום צורך. הבעיה הייתה שלפני 15 שנה, כשהרגשות האלה מילאו אותנו, כל העניין הזה לא היה כל כך מקובל. פונדקאות התאפשרה רק בארצות הברית, במחירים לא אנושיים. והרעיון להוסיף לתא המשפחתי אישה שאיננו מכירים פחות התאים לנו.

יותר מזה, חיינו אז בתחושה שזוגות של הומואים כנראה עשויים לעבור את החיים ללא ילדים, מאחר שהקשיים גדולים מידי. החלטנו לעשות ביחד סרטים, ולהפוך אותם לילדים המשותפים שלנו. החלטה מעט נאיבית. זה עבד יפה כמה שנים, עד שהעבודה המשותפת הפכה לסימביוזה חזקה מדי שכמעט גמרה לנו את הקשר. עבדנו מאוד קשה כדי לשקם את יחסינו ולהחזיר אותם למקום החם שהתרגלנו אליו במקור.

במשרד הפנים של ש"ס, איך לא, מערימים קשיים

בינתיים, לשמחתנו, העולם התקדם. והדור שבא אחרינו, צעירים יותר ונמרצים יותר, פשוט מצאו את הדרך והחלו לעשות ילדים. בכמויות. על הדרך היה גם מי שסידר שהכל יהיה יותר קל וכך נמצאה בין היתר אופציית הפונדקאות בהודו, שאותה מוביל דורון ממט - שאחרי שהביא זוג תאומות לו ולבן זוגו, הפך את העניין למקצוע עם החברה שלו "תמוז".

דורון ממט (צילום: תומר ושחר צלמים)
חלוץ הפונדקאות בהודו. דורון ממט | צילום: תומר ושחר צלמים
הבייבי בום הזה שינה את פני הקהילה הלהט"בית בישראל, הרבה בגלל שהוא שבר את הטאבו האחרון - את הקלישאה שלהיות הומו אומר שתמות ערירי, ללא יורשים. שההורים המסכנים שלך לא יהיו סבא וסבתא. ההומו והלסבית, בניגוד למה שחושבים רבנים, גם הם מייצרים חיים. ואפילו חיילים.

המדינה בראשות ש"ס השולטת במשרד הפנים והממסד הדתי בכלל, מערימה מלא קשיים על התהליך. כדי להביא את הילד ארצה נדרשת בדיקת רקמות שלוקחת חודש, כי מתעקשים שהיא תקבל אישור בית משפט. לפני שנה וחצי נאלצנו להפגין מול משרד הפנים כשזוג ישראלי נתקע בהודו לחודש וחצי. אבל האמת היא, שמעולם לא ראיתי צורך להפוך את עניין הפונדקאות למלחמת ענק נגד ממשלת ישראל.

היו לזה הרבה סיבות. קודם כל, קיימת האופציה לעשות ילד עם אישה ישראלית, הן כזוג והן כיחיד. ההסדר הזה אינו עולה כסף. דבר שני כל עניין הפונדקאות מריח קצת מזכויות לעשירים. הוא גם מקומם אגפים פמיניסטיים בקהילה הלסבית, שרואים בו ניצול האישה, בוודאי בהודו. וגם האמנתי שהעניינים יסתדרו בקצב שלהם. אני עדיין חושב שיציאה מלאה ונחרצת מהארון היא נושא יותר בסיסי ועקרוני בחיי הקהילה שלנו מאשר הדיון על פונדקאות.

לראשונה בחיי, אני חסר אונים

לפני חצי שנה הבנו איתן ואני סופית שאנחנו רוצים לממש את ההורות שלנו. אנחנו כבר לא צעירים, וזה קצת פסטיבל ההזדמנות האחרונה. אם לא נעשה את זה בשנים הקרובות מאוד, נהיה זקנים מדי וזה לא יתאים. אני יכול לקנא בבני השלושים וקצת של היום, שאחרי חמש שנות קשר, מבינים שזה הרגע לתינוק חמוד ונכנסים לתהליך בלי עכבות. אני יכול להצטער שכשאני הייתי בן 40 ומאוד מוכן נפשית, זאת הייתה עדיין אופציה מעט דמיונית. אבל אני לא אוהב להצטער, אלא מעדיף לעשות.

זה כמובן מאוד מפחיד להיכנס לתהליך הזה. התמהמהנו כמה חודשים בתירוץ שבדיוק אין לנו זמן השבוע. היה לנו קשה להודות שפה ושם מצטברות חרדות. בגלל השינוי הרדיקלי בחיים, בגלל התרחישים המפחידים שתמיד קיימים, אני באמת לא אטרחן בקלישאות. אבל חבר טוב, שמגדל בקרבתנו בן חמוד כבר יותר מחצי שנה, גרם לנו להבין סופית שזה טירוף לוותר. חתמנו חוזה עם החברה של ממט, וקיווינו שתוך כמה חודשים יתחיל התהליך. אלא שאז התברר ששלטונות הודו החליטו דווקא עכשיו שלא בא להם על פונדקאות של הומואים.

וכך בפעם הראשונה כמעט בחיי, אני לחלוטין חסר אונים. ממט אומר שהחלטת ההודים אינה סופית, שייתכן שהעניינים יסתדרו שם עוד חודשיים. הוא גם בודק אופציות נוספות בתאילנד, וייתכן שאפשר יהיה לעבור לשם. קיימת תמיד האופציה של ארצות הברית אלא שהיא עולה חצי מיליון שקלים, שזה באמת סכום שהוא מעל ליכולת שלנו. אני מודה שזה מאוד דכדך אותי. ואפילו לא עשיתי את החישוב שאלה ימי בחירות, ואולי אפשר להציק קצת לפוליטיקאים שכל כך אוהבים את הקהילה.

פוליטיקאים, חזרתי להיות קול צף

לשמחתי אנשים צעירים ממני, אקטיביסטים מהדור החדש, התחילו לשלוח לי בפייסבוק כל מיני הודעות. אחד מהם, בן אילן, פרסם מכתב גלוי לראש הממשלה. הרי הייתה ועדה שהחליטה שצריך לאפשר פונדקאות להומואים בישראל. וכמובן שבמשרד הבריאות בראשות ליצמן קבר את מסקנותיה עמוק באדמה. אבל היי, זה בדיוק הזמן שכל הפוליטיקאים שחושבים שהומואים צריכים להתגייס עבורם בבחירות יצאו בהודעה מסודרת שחייבים לטפל בזה, ויבטיחו לפעול למען זה אחרי הבחירות.

יש היום תא גאה בליכוד. וחברים כמו לימור לבנת, גדעון סער, גלעד ארדן ומירי רגב תומכים בתא הזה. ויש כמובן את שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני. פתאום הבנתי, שזה בהחלט לגיטימי מצדי לדרוש מהאנשים האלה להגיד בקול רם שזה לא בסדר שאני לא יכול לממש את ההורות שלי בישראל. ולהבטיח שאם בכל זאת אממש אותה בחו"ל ידאגו לבטל את הצורך בשהייה של חודש עד לקבלת אישור אבהות, חודש שהוא בערך 20 אחוז ממחיר תהליך הפונדקאות.

אז הנה, שבועיים לפני הבחירות גם לי יש בקשה: אני רוצה שהחברים הנכבדים שרוצים את הקול שלי, יודיעו בצורה הכי מפורשת, קודם כל באופן עקרוני, שהם מבינים שמגיע לי להיות הורה בעזרת פונדקאות. ואחר כך גם יבטיחו שיעשו כל שביכולתם לעזור לי לממש את הזכות הזאת. אפשר גם לנסח זאת ככה: הקול שלי חזר השבוע להתנדנד. ואפשר לקבל אותו. כל מה שצריך זה להבטיח לי באופן פומבי, שהרצון שלי להיות אבא נוגע בכם. אני ממתין.