בסוף התושבים ניצחו. זה לא ניצחון ענק אבל בכל זאת, תענוג להתחיל את השנה עם ניצחון אזרחי קטן. אחרי שבועיים של הפגנות, פעמיים ביום, ולקראת הסוף גם שלוש, ואחרי שכל הגורמים הבינו שחייבים לשים לב גם לתושבים של רחוב נחמני והסביבה, נמצא פתרון: בערב ראש השנה הזיזו את היו-טרן בדרך בגין בכניסה לנחמני בכמה מטרים, וכך חזר הרחוב למצבו הקודם, רחוב תל אביבי צנוע שאינו נתיב תחבורה מרכזית, שאינו חסום כל היום ושעל המדרכות שלו לא טסים טוסטוסים שכמעט הורגים ילדים.
כמובן שהאינפורמציה הזאת אינה מספרת את הסיפור כולו. בתוך תהליך ההפגנות והדיונים עם השלטונות, התברר מה שתמיד ידענו: אין גבול לאטימות, לזלזול ולנפיחות של בעלי המאה. אבל לא כולם. סגנית ראש העיר לענייני תחבורה, מיטל להבי, הייתה דווקא מאוד קשובה ויעילה. היא ארגנה מיד עם תחילת ההפגנות ישיבה במשרדה עם התושבים וכל הגורמים הרלוונטיים מבחינתה (ביניהם אריק שעו, מנהל אגף הרובעים והשכונות) ולצדם אנשי פרויקט הרכבת הקלה, שהיו אמורים לתת תשובות. הם באו בראשות מהנדס ראשי והסבירו שהם מקשיבים לתושבים ולכן הכינו עבורנו שלוש אופציות.
מה שמדכא בכל הדיון הזה, הוא שהמילים שאמרו היו ריקות מתוכן. הם הציעו שלושה פתרונות פשוטים, וכיוונו בעיקר לפתרון הכי קל לביצוע, שדורש רק החלפת תמרור או משהו. הם לא ביצעו שום חשיבה רצינית, שגם מתחשבת במה שקרה מאז תחילת העבודות או בצרכי התושבים באופן רחב. הם בעיקר הבהירו שהחלק הראשון בסיסמה "קשה עכשיו, הקלה אחר כך" הוא המוטו שלהם. בקטע השיא, המהנדס התעצבן עלינו וטען בתוקף שבגלל שהרמזור בנחמני-יהודה הלוי נשאר כמו שהוא, אנחנו קצת ממציאים את המצוקה שלנו.
לא אלאה אתכם בפרטים. כאמור, בסופו של דבר הוחלט (בהשפעת אנשי העירייה) להזיז את היו-טרן בבגין בכמה מטרים, כך שאי אפשר להיכנס ממנו לנחמני. ההזזה כמובן נעשתה בחלמאות ובאופן לא מספק, שבעצם קורץ לנהגים לבצע עבירת תנועה וכן להיכנס לנחמני, במיוחד בשעות שאין לחץ עצום. התחושה העיקרית שלי מהמפגש הזה הייתה של מוסקבה 1966. למהנדס היה ניחוח של פקיד קומוניסטי עייף שכל מה שמעניין אותו זה הוא, המשכורת היפה שלו, והפרויקט שייקח לפחות עשור ויוביל אותו בבטחה לפנסיה. פרויקט ענק! כמו כיכר אתרים, כמו התחנה המרכזית החדשה.
מאז אני חושב הרבה על חפירות הרכבת הקלה, וגם יצא לי כבר להיתקע בפקקים השונים והמשונים שנוצרים בגללה. התחושה הכללית שלי היא שמעבר לכותרת, לאיש לא באמת אכפת מהאזרחים. עובדה, הרי הנתיבים שהפכו לנתיבי תחבורה ציבורית יכולים בלילה ובסוף השבוע לשמש את כל המכוניות. איש לא טרח לשים שלט שמאשר את זה. מצד שני, בלילות, בסופ"שים ובחגים אנשים מחליטים על דעת עצמם ומשתמשים בהם. ולמה בעצם שהנתיבים לא יוגבלו עד שמונה בערב ולסופי שבוע? אין כמעט שום נתיב תחבורה ציבורית בתל אביב שאינו מוגבל בשעות, אז דווקא זה?
ולמה בכלל התחילו את כל העבודה לפני החגים? הרי בימים האלה יש כל כך מעט ימי עבודה, רוב הזמן לא קורה כלום, הרחובות עומדים ריקים. חודש מיותר של "קשה עכשיו" שאין בו שום צורך. האזרח יכול רק לנסוע במכונית ולהביט בעצב על העיר המצוינת שהייתה כאן קודם ואיננה עוד.
אל תרדו מהפסים
בשבועיים האחרונים ניסיתי לדבר עם כמה שיותר אנשים על הפרויקט ומשמעותו. אנשי עירייה, מהנדסים, אזרחים מתעניינים, כל מיני. עוד לא פגשתי אדם אחד שבאמת חשב שהפרויקט הזה נחוץ. שהוא באמת יפתור בעיה. שזה הגיוני להרוס את תל אביב לעשור שלם בשביל משהו שהוא בסך הכל חלק קטנטן מפתרון לבעיית התנועה בגוש דן, ושלא ברור בכלל איך הוא יראה בעוד עשור. בזמן שעובר אני קולט שתל אביב משנה את פניה ובעיקר קורסת פנימה.
אני לא רוצה להיות נביא זעם, אבל פרויקט הרכבת הקלה, בזמן הזה, בהיקף הזה ובהנחה שהוא ייקח עשור, הוא סוג של מכת מוות לתל אביב המשגשגת ולכלכלה הישראלית בכלל. זה פרויקט שרוצח עסקים קטנים, פוגם באיכות החיים של כל תושבי העיר, של חלקם באופן קריטי, ופוגע מאוד באנשים שעובדים בתל אביב. בימים האחרונים נפל לי האסימון, ולקראת יום כיפור עלה לי רעיון נפלא.
אני פונה אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו ואל שר התחבורה ישראל כץ. אני מבין שהכוונות המקוריות היו טובות. שצריך לפעמים תעוזה ומעשה דרסטי כדי לשנות את המצב. אבל נדמה לי שחודש לתוך הפרויקט הזה, די ברור שמדובר באסון. הדיונים הרבים בתקשורת ובכלל מראים שנחיצותו לא ברורה. ברור שהוא פותר משהו באופן מאוד חלקי, כמו שברור שהוא משבית ומקלקל את חיי התושבים בגוש דן בצורה עצומה. מכת מוות לתל אביב, כבר אמרתי?
בסוף מישהו מראשי הבנקים הגדולים, או חברות הענק, יבין שחייו וחיי עובדיו הפכו לסיוט ופשוט יעביר את עצמו לראשון לציון או לפתח תקווה. צריך רק אחד כזה כדי להתחיל כדור שלג, ותל אביב תתרוקן במהירות. הרי מטרת הפרויקט היא להקל על הכלכלה, אז מה קורה כשמתברר שזה רק מקשה ושהסיסמה "קשה עכשיו" היא "קשה מנשוא"?
אז אני רוצה להציע הצעה: לשקול מחדש, להבין שעשינו טעות, לשלם מה שצריך ופשוט להפסיק את הפרויקט ולחזור אחורה. כן כן, פשוט להגיד טעינו. ולתקן. בסך הכל זה עדיין הפיך. לא נחפר כלום ואת גשר מעריב אפשר להקים מחדש בשניות (או לארגן שם מעבר תת קרקעי בזמן קצר). נכון, כסף נשפך כבר ויישפך לשווא, אבל זה כלום לעומת המיליארדים שעוד ישפכו. אני מניח שאפשר לחשוב על תכניות אלטרנטיביות, לעבוד מהר עם ועדות מומחים ואולי בעוד שנה-שנתיים להציע תכנית מתאימה יותר לעידן הזה ולווליום של תל אביב.
כל מי ששוחחתי איתו על הרעיון שלי הציע לגנוז אותו. אמרו לי "יותר מדי כסף גדול ואינטרסים מעורבים שם, הם ישחטו אותך". אמרו לי שאם תתארגן מחאה בעד הפסקת הפרויקט וחזרה למצב הקודם, יהיו ספינים ומנהלי משברים, ומשרדי יח"צ וטוקבקים, והזהירו אותי שבעולם החדש זה יכול להיות אכזרי ומתחת לחגורה. כולל בלשים פרטיים ומה לא. זה כמובן מאוד מבהיל. ולכן אני לא פותח דף בפייסבוק, אין לי קבוצה, זה רק אני ואני פונה ללב ולשכל הישר של ראש הממשלה ושר התחבורה.
לפעמים להפסיק משהו שהיה טעות, זה מעשה אבירי וחכם יותר מאשר להמשיך ולהתעקש. אם תחליטו לסגור את פרויקט הרכבת הקלה ולבחון מחדש את פתרונות התחבורה בתל אביב וגוש דן, תצאו מה זה גדולים. אני בטוח שאנשים ידעו להעריך את זה. מה גם שהאופציה האחרת היא שככל שיעבור הזמן יגדל הזעם של התושבים ושל כל מי שנדפק מהמצב, ויופנה בסופו של דבר כלפיכם. אני מציע גם לראש העיר רון חולדאי ואנשיו, שבינתיים מנסים לראות את הדברים באור אופטימי, להודות שאנחנו עמוק בבוץ.
אני בדרך כלל אדם אופטימי, ותמיד מאמין שהכל יסתדר, וכמובן שגם הפרויקט הזה לשמחתנו לא יהרוג אף אחד. אבל פרויקט הרכבת הקלה הוא לטעמי אסון כלכלי ותעבורתי בממדים שאנחנו לא מכירים, ובאינסטינקט שלי זה נראה שהדברים רק יהיו יותר גרועים. אז כן, עוד לא מאוחר להתחרט. זאת יכולה להיות מתנה מדהימה של ראש הממשלה ושר התחבורה לכבוד יום כיפור. איך אומרים, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". תחשבו על זה ביום כיפור. בראש צלול. אני מאמין שאתם מסוגלים לעשות את זה.