יום חמישי האחרון אמור היה להיות משמעותי מאוד בקמפיין של מפלגת העבודה. אחרי שנבחרה שם רשימה מוצלחת הכוללת את שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ומרב מיכאלי במקומות בולטים, הייתה תחושה במטה שעם השקת קמפיין גאה נכון, יהיה אפשר לסחוף את קהילת הלהט"ב כולה. איציק שמולי, שנבחר למקום הראשון בפריימריז, כבר הבין שהרבה תלוי על הכתפיים שלו, ולראשונה בחייו הוא הכין נאום מחבק שכלל את המשפט: "אני חלק מקהילת הלהט"ב". יש מי שיחשבו שזה מעט מידי, אבל בשביל שמולי עצמו זה צעד לא מבוטל. נראה שהוא הפנים ממש לאחרונה, שהגיע הזמן שלו לדבר בקול יותר ברור. רק בשבוע שעבר הוא עוד ישב אצל אופירה וברקוביץ' בלי שהנושא הגאה אוזכר אפילו ברמז. בחמישי האחרון, ב"שש עם" בערוץ 12, כשנשאל על האיחודים בימין הוא כבר ענה: "האיחוד הזה הוא נגדי, ונגד אורח החיים שלי". כדאי לשים לב לניואנסים. 

לפעמים טיימינג הוא הכל. בסופו של דבר המפץ הגדול של גנץ ולפיד, היה עיקר החדשות, והאירוע של מפלגת העבודה הפך כמעט לא רלוונטי. שמולי נתקע בירושלים, בהגשת הרשימה בכנסת, ולא הגיע להשקת הקמפיין. את הנאום המתוכנן נאלץ לפרסם בפייסבוק. המצב כעת הוא שבאופן חסר תקדים, מפלגת העבודה בחרה במקום הראשון בפריימריז (ובמקום השלישי לכנסת) הומו. אבל זה אינו מתרגם בינתיים לשום דיבור אמיתי בתוך הקהילה, בטח לא דיבור שיכלול הכרת תודה או סחף קולות.

אם מפלגת גנץ-לפיד תשמור על מעמדה בסקרים, נראה 5 הומואים בכנסת

עם סיום הגשת הרשימות לכנסת מתברר שתמונת המועמדים הגאים היא די משונה. לליכוד ולעבודה יש מועמדים גאים במקום בולט ובטוח. לגנץ ולפיד יש שלושה מועמדים במקומות די ריאליים. לכל השאר אין כלום. אם ימשך הסחף לכיוון "כחול לבן", והסקרים ימשיכו להעמיד אותם על 35-37 מנדטים, יתכן שהם יגיעו ליום הבחירות כשהם מבטיחים מקום לשלושה הומואים בכנסת הבאה. הישג משמעותי לקהילה הגאה - שתיוצג על ידי חמישה הומואים בכנסת, כמעט ארבעה אחוז מכלל הח"כים.

רק כדי לתזכר, אבי בוסקילה במרצ אינו מועמד ריאלי (מקום 8). גם כרמן אלמקייס, פעילה חברתית לסבית כריזמטית ואהובה, קיבלה אצל אורלי לוי מקום לא ריאלי (מקום 6). והעצוב מכל, מירב בן ארי, יקירת הקהילה בקדנציה הנוכחית, קיבלה את המקום השישי אצל כחלון, כרגע, זה רק על גבול הריאלי. השמועות על כך שבנט ינסה לגייס מועמד גאה התבררו כמופרכות. ואחרי ההתבטאות המעליבה של אלונה ברקת, והרקורד הלהט"בופובי של איילת שקד, יצטרכו לעבוד שם קשה מאוד כדי לשכנע ימני חילוני עם זיקה לקהילה בכלל לשקול את המפלגה הריאקציונית הזאת.

פעיל השמאל אבי בוסקילה
אבי בוסקילה ממרצ. נדחק למקום לא ריאלי | צילום: החדשות

עוד תזכורת. הקהילה הגאה יכולה להצביע בשני אופנים. הצבעה מפוזרת, שבה הקהילה נטמעת, ולא ניתן לזהות סחף כלשהו. כלומר המצביעים הלהט"בים, מתפזרים בין המפלגות הנוחות להם ואין "קול גאה". האופן השני הוא שהקהילה נסחפת אחרי מועמד או רשימה ומתגייסת עבורם. זה קרה בפעם האחרונה בבחירות 2009, כשההומואים נדלקו על ציפי לבני, והתגייסו בקול גדול בימים האחרונים שלפני הבחירות לעזור לה להיבחר, באופן שניתן היה לחוש בו.

מרצ מאכזבת את הלהט"ב, וכחלון נתן 11 מיליון שקל אבל לא יקבל תמורה

אם לתרגם את זה לבחירות 2019, המצב הוא כזה: למרצ, אורלי לוי וכחלון יהיה קשה מאוד לסחוף את הקהילה. כחלון אמנם מגיע לבחירות עם 11 מליון שקל שהעניק לקהילה, אבל יהיה לו קשה מאוד לתרגם את זה לקולות. מצבה של מרצ גרוע עוד יותר. יש אכזבה גדולה מהמיקום של בוסקילה, וגם שם יצטרכו לעקוף את העניין הלהט"בי. רוחה של שולמית אלוני והפעילות של מיכל רוזין בכנסת האחרונה, כנראה לא תספיק.

גם לליכוד אין תחמושת מול הקהילה. מעבר למיקום הבולט של אוחנה, אין להם מה להציע. הפניות הישירות של נתניהו לקהילה, נוצלו עד תום בבחירות הקודמות. הרקורד שלו, במיוחד במאבק הפונדקאות שכולל שלל הבטחות שלא יושמו, יקשה עליו לשכנע בוחרים להצביע עבורו על הטיקט הלהט"בי. זה אמנם ברור שהוא ורעייתו מאמינים בשוויון זכויות לקהילה, אבל בארבע שנים האחרונות הם לא נקפו אצבע כדי לקדם אותן. ואין דרך להנדס את זה כך שיראה שכן. 

בני הזוג נתניהו, ארכיון
ביבי ושרה. מאמינים בזכויות שמגיעות לקהילה הגאה, אבל לא עשו דבר כדי לקדם אותן | צילום: פלאש 90 \ Tomer Neuberg, חדשות

מי שמאוד מעוניינת בקול הגאה היא מפלגת העבודה, עם הח"כיות שפעלו רבות למען הקהילה ומזוהות איתה. אלא שלסחוף את הקהילה לקלפי יכול רק איציק שמולי. והוא יצטרך לעבוד עכשיו קשה ובחכמה. לאורך שתי הקדנציות שלו בכנסת, הוא הקפיד מאוד על כך שהיותו הומו, לא יהיה אחד מהדגלים הבולטים שלו. יתכן שזה קידם אותו בפריימריז, אבל זה יצר נתק מסוים בינו ובין הקהילה. כעת הוא יצטרך במהירות ובנחישות למצוא דרך לדבר עם ארגוני הקהילה, הפעילים ונציגיה הבולטים. זה לא בלתי אפשרי.

על השלושה האלה מוטלת האחריות לגייס את הקהילה

הבעיה העיקרית של שמולי היא שהמפץ הגדול של גנץ ולפיד, מעמיד אותו בעמדת נחיתות. אם אכן תימשך המגמה שמציגים הסקרים, יהיו בכנסת הבאה שלושה נציגים גאים שמציבים את היותם להט"בים, במקום ראשון. איתן גינסבורג התפרסם כראש העיר הגאה הראשון בישראל, והוא נשוי ואב לתאומים. עידן רול הוא ראש התא הגאה של יש עתיד, בן זוגו של הראל סקעת ואב גאה. יוראי להב-הרצנו הוא ראש מטה הצעירים של יש עתיד והומו ששמח לחגוג את להט"ביותו.

השלושה האלה, יכולים בעבודה נכונה לייצר התגייסות גדולה של להט"בים. זה לא יהיה אוטומטי, שלושתם עדיין בתחילת הדרך ואף אחד מהם עוד לא בנה לו מעמד אמיתי בקהילה. ומנגד הם צפויים למלחמה גדולה מצד פעילי העבודה ומרצ, שינסו לחמם נגדם. ויש להם תחמושת: החלפתה של זהורית שורק הלסבית, שהקימה בשעתו את התא הגאה ביש עתיד, והעובדה ששלושתם הומואים אשכנזים, שאינם מייצגים את רוב אותיות הלהט"ב. וכמובן ההיסטוריה של העבודה ומרצ לעומת הרקורד של יש עתיד. צריך גם לזכור שבקדנציה הקצרה שבה ישב לפיד בממשלה וניסה לפעול למען הקהילה, דאגו בעבודה ובמרצ להביך אותו שוב ושוב מול חבריו לקואליציה, תוך שימוש בקהילה לצרכי המשחק הפרלמנטרי. וזה נעשה בהצלחה לא מבוטלת. 

רק במקום ה-34. עידן רול
עידן רול ויאיר לפיד. עם אסטרטגיה נכונה וחבירה למוקדי הכוח בקהילה הגאה, יוכלו לסחוף את הלהט"בים | צילום: פלאש 90, חדשות

אבל לרול, להב-הרצנו וגינסבורג יש יתרון מאוד פשוט. הם מייצגים את מה שנראה כרגע כמו התקווה הגדולה של מחנה השמאל מרכז. יש להם את לפיד, שתמיכתו בקהילה ברורה לגמרי, ואת בוגי יעלון שבתור שר הבטחון היה מהתומכים החזקים והיציבים של הקהילה בליכוד ואף שידר רוח מאוד ברורה כלפי הצבא. כדי לייצר מומנטום, הם צריכים עכשיו להביא את בני גנץ עצמו, לשאת כמה נאומים רגשיים, שישכנעו שהוא אכן מאמין בשיויון זכויות להט"ב ואם אפשר, לחשוף גם קשר אישי שלו לקהילה (קרוב משפחה, חבר מהשירות, בן של חברים או חבר קרוב של ילדיו. הכל הולך). מה שבטוח זה ששלושתם ביחד עם המשאבים הנכונים והאסטרטגיה הנכונה יכולים להביא את הקהילה להתאחד סביבם, כך שלמעשה הקול הגאה והאופן שבו הוא יצביע בבחירות 2019 - נמצא כרגע בידיים שלהם.