זו תקופה מאוד קשה. הקורונה פרק ב', שהתפוצצה השבוע בענק, גרמה לכך שהדיון העיקרי אצל ישראלים רבים מדי הוא שוב הפרנסה, שוב איך נגמור את החודש. וזה מסדר מחדש את הפרופורציות של כולם. חיים, עבודה וכסף עוברים לראש התור. השאר הופך פרפראות. לכן למשל היה כל כך קשה לעורר השבוע תשומת לב ציבורית לכך שהעברתו של חוק הפללת הלקוח היא סוג של גזר דין מוות לעובדות המין בכלל ולנשים טרנסיות במין בפרט.
הגברים שמשלמים כסף על מין הם אולי במיינסטרים, אבל הנשים שמשרתות אותם ממש לא. לכן הניסיונות של חלק מארגוני הנשים וארגוני הקהילה הטרנסית להשיג דחייה בחוק לא זכו לכותרות. שום דבר ממה שהבטיחו להכין לקליטת העובדות שייפלטו לא מומש. מפתיע? לא כשמסתכלים איך השלטון איבד שליטה על הקורונה. והבעיה היא שלצד הקורונה כן מתרחשים עוד דברים.
מי שמנצל את התקופה הזאת כדי לקדם אג'נדה גועלית הם ארגוני ימין דתיים מהאגף הסמוטריצ'י, שהפכו בשנתיים האחרונות את קהילת הלהט"ב למטרה שלהם. למה שלא ינצלו את הזמן הזה? הרי כסף לא חסר להם, מהמדינה או מתרומות של אוונגליסטים. ומה אכפת להם ממה שקורה למיליון מובטלים. המטרה שלהם, וזה לא סוד, היא שישראל תהיה מדינה דתית שבה הכל כפוף לחוקי ההלכה. משום מה הם השתכנעו בעידן הזה שהדרך לחמם את הגזרה ולעודד את תומכיהם היא להילחם מול הלהט"בק; לפעמים זה מגוחך, לפעמים זה מרגיז, לפעמים זה הופך מסוכן.
לעוות את המתוקן
השבוע פורסם מכתב טרולי של הרב דרור אריה, יו"ר מפלגת נעם, שדורש מהנשיא ריבלין להיפגש איתו לאחר שנפגש עם נציגי קהילת הלהט"ב, ולהסביר לו שטיפולי המרה הזה נפלא. ריבלין כמובן מסרב להיפגש עם האיש הזה, ובצדק. במקביל נשלח גם מכתב יותר מסוכן ומרגיז למועצת הקולנוע, המביע התנגדות לכך שקהילת הלהט"בק מוגדרת בחוקי הקרנות כמשהו שראוי לעידוד. לא אעלה אתכם בפרטים, אבל איש בשם זיו מאור - פעיל ימני שבחש טוב טוב במשרד התרבות בתקופת מירי רגב - מנסה עכשיו להשלים את מה שלא הצליח, וזה לחרב את הקולנוע הישראלי. על הדרך, גם לקלקל לקהילת הלהט"ב. שתי ציפורים במכה. בנוסף לאלו, סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג הסיר את דגל הגאווה מהשגרירות האמריקאית וביטל מדרחוב ברחוב עזה כי ההומואים רצו לשמוח שם.
האמת היא שבשביל טרולים כאלה לא הייתי מטריד אתכם ואת עצמי בשבוע כזה. נדמה לי שעליית המדרגה המסוכנת היא מה שקרה בשבוע שעבר אחרי עצרת הגאווה בירושלים שבה השתתפה ילדה טרנסית בת תשע שריגשה מאוד את הקהל במקום; מי שלא התרגשו ולהפך הם הצמד שמעון ריקלין וינון מגל, שמצאו דרך מעוותת לקשור בין הילדה הזאת לבין פרשת הכדורגלנים ממכבי תל אביב. ריקלין כתב: "לבחורה בת 15 וחצי אסור לשכב עם כדורגלן, אבל טרנסג'נדרית בת 9 מככבת על הבמה במצעד הגאווה וכולם מריעים לה. אתם חבורת מופרעים מגעילה", ואז הוסיף בערוץ 20 וכינה את משתתפי עצרת הלהט"ב "חבורת פדופילים סוטים מטורפת". החבר ינון מגל מיהר אחריו והעלה בטוויטר חידה באותו סגנון.
אפשר כמובן לבדוק למה דווקא שני הגברים הספציפיים האלה לא מבדילים בין מגדר ומין. למה ילדה טרנסג'נדרית מתוקה שניצלה מגורל איום מוציאה מהם את הטירוף הזה, אבל זה יהיה בזבוז זמן. השאלה היותר מעניינת היא איך זה שבחסות הקורונה יצאו מהארון כל ההומופובים הלהט"בופובים ושונאי הקהילה והתאחדו לקמפיין חדש ומסוכן, שיגרום לכך שכשכולנו נתעורר מהטיפול בנגיף נגלה שהשיח בישראל השתנה, ועכשיו כבר מותר מחדש להגיד שלהט"בים הם סוטים, פדופילים ובאופן כללי לדבר עלינו כאילו היינו אשפה אנושית.
חלק מהמהפכה של השנים האחרונות התבטא בכך שהמיינסטרים הישראלי הבין שהקהילה היא חלק מישראל ומגיעה לה יחס הגון. אחד הרגעים המכוננים היה כשאריה דרעי חזר להיות יו"ר ש"ס; אחרי הקדנציה הדוחה של אלי ישי, שעודד שימוש בשפה בוטה נגד הקהילה ועימותים מילוליים, דרעי החליט לכבות את האש הזאת. תוך זמן קצר הפסיקו ח"כים של ש"ס לתקוף את הקהילה ישירות. מאחר שאנשי יהדות התורה תמיד העדיפו להפנות את הגב לקהילה ולא להתעמת, הדרך נפתחה לשדרוג בשיח הישראלי.
רבנים שונים עדין מפרסמים אחת לכמה זמן פסקי הלכה או שעורים מגעילים. סמוטריצ'ים מנסים מדי פעם, אבל בעולם המסורתי והחילוני הדברים השתנו לגמרי. אפילו סמן ימני כמו הצל, לא רק שהסביר שאין לו דבר נגד הקהילה אלא אף חיתן זוג הומואים. בישראל הרשמית, התקשורתית, התקבע הנוהל שאסור לדבר עלינו לא יפה. זה החזיק מעמד איזה זמן עד שמישהו בימין החרדל"י החליט שחייבים להילחם, כי זו הדרך להילחם בחילוניות בכלל. זה התחיל עם המושג "טרור להט"בי" ונמשך עם מפלגת נעם הקיקיונית והרב יגאל לוינשטיין, שמנסה לשכנע את תלמידיו במכינות הקדם צבאיות שמשפחות חד מיניות הן דבר פסול ומפלרטט עם הרעיון של טיפולי המרה, גם אם רשמית הוא מתנער מהם.
אבל מגל וריקלין זאת כבר עליית מדרגה חדשה ומסוכנת. שניהם אנשי תקשורת, מעורבים בתוך הקהל החילוני, מכירים מקרוב אנשי קהילה. והם גם לא איזה גיבורים גדולים או פורצי דרך. זה מדברר את נתניהו, וזה את בנט. אז כששני החברים האלה מרשים לעצמם לדבר במושגים כל כך מעוותים, סימן שמשהו קרה.
ככה זה כשמכורים
האם החברים של מגל וריקלין, נניח אראל סג"ל, חושבים כמוהם? שאלה טובה, אני מקווה שהתשובה היא לא. אבל מה שיותר מעניין הוא שהמנטורים שלהם לא חושבים כמוהם. עם כל החסרונות שלהם, נתניהו ובנט – בהתאמה האבות הרוחניים של ריקלין ושל מגל - הם ליברלים ומתקדמים יחס שלהם לקהילה. כך גם נשותיהם שרה וגילת. אצל שני הזוגות יש היכרות עם התרבות העכשווית של יהדות ארה"ב, ושניהם הבהירו יותר מפעם אחת שהם רוצים להיות ידידי הקהילה (גם אם בפועל, כמחוקקים, הם בחיים לא הזיזו אצבע למעננו ואפילו פחות מזה. לפחות ברמה ההצהרתית יש להם רקורד טוב).
האם ריקלין ומגל פשוט מורדים עכשיו? האם החיים בטוויטר קצת שיגעו אותם? האם כמו בהתמכרות לסמים, פשוט חייבים להעלות כל הזמן את המינון? ומה הם יעשו אם המנטורים שלהם יתנערו מהם? בשבוע אחר הייתי פונה ללשכות של בנט ונתניהו ומבקש מהם תגובה לדברים של המעריצים שלהם, אבל בשבוע קורונה כזה החלטתי לוותר.
אני מבין שפייסבוק כבר זיהתה את ריקלין כאיש שחייבים לשים אליו לב והשתיקה אותו לחודש, שזה צדק פואטי, אבל לא מספיק. אל תדאגו ריקלין ומגל, יא זוג צבועים. עוד נבוא איתכם חשבון.