הדואר הביא ביום ראשון בבוקר שני מכתבים. חברת 012 שלחה "התראה לפני חסימה". הסיבה, החשבונית האחרונה שלי לא נפרעה ויש לי חוב לחברה של 156 שקל ו-97 אגורות (!). על המכתב נאמר כי אני יכול לשלם את החוב עד ה-27 באפריל. אבל היי! הוא הגיע רק ב-27 לאפריל. אם במקרה הייתי מתעצל לפתוח מכתבים הייתי מאחר את המועד והקו היה נחסם.

המכתב השני היה יותר פשוט. המשרד לביטחון פנים, הרשות הארצית לכבאות והצלה, מחייבת אותי על אירוע דליפת גז בסך 209 שקל שאנשיה באו לתקן. אם אני רוצה לשלם בלי ריבית והצמדה, עלי לשלם את החוב, בבנק הדואר בלבד, יעני לא בטלפון או באינטרנט, עד ה-20 באפריל. אבל היייייייייי! ה-20 באפריל היה לפני שבוע. אז אני כבר בחוב. וכבר יש ריבית.

מיד נזכרתי ברקפת רוסק עמינח. הראיון שערכה עמה אילנה דיין מאוד הטריד אותי. עד כדי כך שצפיתי בו פעמיים. היא לא נראית אישה רעה, מנוולת, מושחתת. אבל מהדרך שבה התנהלה השיחה הבנתי שרמת הניתוק שלה מהחיים האמיתיים היא אינסופית. שהיא חיה בעולם מקביל. ושהיא ממש לא מבינה את זה.

אני לקוח של בנק לאומי. אפילו לקוח מרוצה. כבר יותר מארבעים שנה שאני לקוח בסניף הבנק בחדרה, זה הדבר היחיד שעוד נשאר לי בעיר שבה גדלתי. אני לא חושב שרוסק עמינח צריכה לשבת איתי ללאנץ' כמו עם נוחי דנקנר ולדון מה עושים עם האובר שלי, ואולי למחוק לי בשנה גרועה כמה לירות. ובאמת ככל שניסיתי לנסח מה כל כך הטריד אותי בגישה שלה, לא הצלחתי. עד שבאו המכתבים בדואר. ואני עוד מעט אסביר.

למה זה כל כך מרגיע לצעוק על נציגות שירות?

אז צלצלתי ל-012. ענתה רותם. זה לקח 5 דקות, למרות שנדמה לי שיש איזה חוק שמסדיר משהו אחר. רותם אמרה ש"אמצעי התשלום" שלי בוטל או משהו וכבר חודשיים אני לא משלם להם. שאלתי אותה למה הם לא ניסו להגיע אלי, לשלוח מכתב, לצלצל? היא הייתה חסרת אונים כמו כל הטלפנים.

ביקשתי ממנה לבדוק עניינים. גילינו ביחד שאני לקוח שלהם כבר עשר שנים וארבעה חודשים, ומעולם לא הייתה בעיה בתשלום. אז איך זה יכול להיות שאני מקבל מהם ככה בבום "התרעה לפני חסימה"? רותם התפתלה. זה נכון שעליתי קצת בטונים, אבל מיד הרגעתי את עצמי. מה זה יעזור? הרי אין לה סמכות לכלום. הכי עלוב זה לצעוק על טלפניות. גם אם לפעמים זה מרגיע.

סרסיי לאניסטר - משחקי הכס
הכירו את המעמד החדש של מדינת ישראל: מעמד הקיסרים. סרסיי לאניסטר | צילום: באדיבות yes / HBO
בכל מקרה החלפנו את מספר כרטיס האשראי, ושילמתי את 156 השקלים ו-97 האגורות. אחרי רבע שעה עמדנו להיפרד כידידים. רק שהייתי במצב רוח טוב, אז ביקשתי לדבר עם האחראי. זה לקח עוד עשר דקות עד שמירי עלתה על הקו. היא הייתה מאוד אדיבה וקשובה.

"תגידי מירי" שאלתי אותה. "הרי 012 היא חברת טלפון? נכון?"

"נכון".

"ויש לכם את כל מספרי הטלפון שלי ושל איתן נכון?".

"נכון".

"אז איך זה שאם יש בעיה בתשלום אתם לא יכולים לצלצל? לשלוח סמס? לברר? זה לא נראה לך משונה? ישר שולחים איום?".

הקול של מירי הפך מעט מתכתי. "תראה, יש כאן תקלה. זה ברור. היה צריך להגיע מכתב. כמו המכתבים שאתה מקבל על החשבון שלך. ולא הגיע משום מה".

"אבל למה לא צלצלתם?", התעקשתי.

וכאן יצא המרצע מהשק. "כי המספר הראשי שלך הוא הבזק הנייח", אמרה מירי האחראית. כלומר בגלל שלפני 14 שנים, כשעוד לא היה לי סלולרי, רשמו את המספר הזה כראשי, לא היה אף גאון ב-012 שחשב שאולי כדאי לצלצל אלי ולבדוק אם פג התוקף של כרטיס האשראי שלי.

לא עזר לי שניסיתי להסביר למירי שזה לא הגיוני. שאני לקוח נהדר של כמעט 15 שנים, והחברה שלה, 012, היא חברת הט-ל-פון שלי לחו"ל ולכן היא מכירה את כל המספרים שלי ואני אף מעדכן אותם. מירי המשיכה לחזור על המנטרה עם "המספר הראשי שלך הוא המספר הנייח". אמרתי לה שאנחנו כמו מערכון של החמישייה הקמרית אבל זה לא שבר אותה. בסוף אני נשברתי. הסכמתי איתה שהכל ייפתר עכשיו בזה שביחד שנחליף את המספר הראשי שלי למספר הסלולרי שלי וגם נתתי לה את המייל כדי שהחשבונות יגיעו מעכשיו בלי ניירת.

סרסיי לאניסטר הישראלית

כשהורדתי את הטלפון חשבתי על רקפת רוסק עמינח ועל זה שפעם, בעולם שבו גדלתי היו רוב האנשים ממעמד הביניים. לא היה אף אחד שחברת הטלפונים לא מתעללת בו. אנשים חיכו שנים לקו טלפון. השיחות היו יקרות. אבל הייתה תחושת שותפות לגורל. בעולם החדש, קצת כמו ב"משחקי הכס" יש מעמד חדש של מלכים וקיסרים, והעם שונמך לרמת אספסוף עלוב.

רקפת רוסק עמינח מרוויחה 6.5 מיליון שקל לשנה וזה ממש לא נראה לה הרבה מידי, והיא גם מסבירה שאין לה מושג כמה כסף יש לה בחשבון העו"ש. ולמה שיהיה לה אכפת? מה כבר יכול להיות שם? נקווה שזה לא המצב המביך שפשוט בעלה, כמו במשפחות רבות, הוא היחיד שיודע איפה הכסף.

לא הספקתי לפתח את המחשבה ושוב הטלפון צלצל. מירי חזרה אלי. היא הייתה ממש נרגשת. היא בישרה לי שמעתה בתור פיצוי אהיה שייך לשרות ה-VIP של החברה וכך יהיה לי מספר טלפון שבו כנראה לא מחכים חמש דקות על הקו. חוץ מזה קיבלתי על הדרך 60 דקות לחו"ל מתנה. כיף לי. שהרי גם בעולם "משחקי הכס" לצד הקיסרים שהם כל יכולים, יש מעמד של מלחכי פינכה. וזה עובד. אני למשל בחיים לא מתלונן על השרות של "הוט" ולא שאין לי סיבות, ולמה? כי אני לקוח VIP, ועונים לי ממש יפה בטלפון ומהר, וככה בעצם קונים את שתיקתי.

ייתכן מאוד שבפעם הבאה שתהיה לי בעיה עם 012, אצלצל לשרות החדש שאני לקוח שלו ויהיה לי ממש יוקרתי ולא ארגיש מנוצל כלל. וזה החזיר אותי לרקפת רוסק עמינח, שבאחד הרגעים המצמררים של הראיון אמרה שעידן עופר, הוא חבר וזה שהוא מיליארדר עם חברות בעייתיות זה לא בעיה כי חברות היא מעל הכל. ופתאום נפל לי האסימון. בעולם שלה שבו אנשים מדברים רק במאות מיליונים, הבנק אף פעם לא שולח לעידן עופר הודעה על "התרעה לפני חסימה". אני מניח שגם נוחי דנקנר לא קיבל התראה כזאת.

זה כל ההבדל. וזה מה שעקצץ לי. שבעולם של רוסק עמינח יש קבוצה שאליה מצלצלים. ואיתם יושבים לפגישה. ובפגישה "עושים מה שאפשר", ואם צריך למחוק קצת חוב אז מוחקים. מיליוני שקלים שהם כל האוברדרפט של כל החברים שלי, כל החיים, ביחד.

ורקפת רוסק עמינח שהיא בהחלט סוג של סרסיי לאניסטר, רק בלי הבי'ציות, לא מבינה את ההבדל בין דנקנר שהיא מוחקת לו מאה מיליון, לבין איש כמוני, או איש שהוא לא VIP, שלא מוחקים לו אף פעם כלום, ואם מוחקים זה בתנאי שהוא ישועבד עד סוף ימיו לבנק, וזה עוד בלי שהוא יכנס אפילו למנהל הסניף.

מה שאני מנסה להגיד זה שהפער ביני לבין רקפת רוסק עמינח הפך לבלתי נסבל. הוא גדול מידי. ומה שיותר נורא זה שהיא ממש לא רואה את זה ככה. ההבדל בין האמצעים הכספיים שלה לשלי, הוא לא הגיוני. היא הרי לא עשירה מהבית או מעסקים ממזריים. כל האנשים האלה במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי החצי ציבורי, מרוויחים כשכירים יותר מחצי מליון שקל לחודש לא כי מגיע להם אלא כי הם יכולים. לא כי הם יותר טובים או חשובים מאחרים, אלא בגלל שהם ייצרו שיטה כזאת שבה הם מתגמלים את עצמם באופן הזה שהגיע למקומות בלתי נסבלים. ובסוף הם גם חיים בלה לה לנד. תודה רבה באמת.

זהו, רק לסיום אספר שצלצלתי למשרד לביטחון פנים וענה איזה איש נחמד, שאחראי על שריפות ומרוויח מעט כסף. הוא אמר לי שלמרות שהמועד עבר אני יכול לשלם השבוע ו"יהיה בסדר". כשאומרים לי ש"יהיה בסדר" אני הכי נרגע. אז חזרתי לדואר ושלמתי להם. מעניין מתי בפעם האחרונה ראתה רקפת רוסק עמינח סניף דואר מבפנים.