דוח בפינת מאזה (צילום: גל אוחובסקי)
אלף השקלים הכי מיותרים ששילמנו אי פעם | צילום: גל אוחובסקי
הכניסה לקטע של רחוב מזא"ה המחבר בין יהודה הלוי לבגין בתל אביב היא אחת הצרות ביותר בתל אביב. רכבים חונים משני הצדדים, בדרך כלל גונבים כמה סנטימטרים ומאלצים את הפונים לתוך הרחוב להאט כמעט עד עצירה ולתמרן. זה אומר שרוב הרכבים נוסעים כאן במהירות שבין 0 לעשרה ק"מ בשעה. כמעט 20 שנה אני חי ברחוב הזה, ומעולם לא ראיתי רכב אחד שמאיץ כאן, אפילו טוסטוסים נזהרים נורא. מה שהופך את הפינה הזאת למקום מאוד רגוע תעבורתית.

בחודש האחרון גם תלה מישהו שלט שמבקש מהנהגים להאט ולהיזהר לא לדרוס קיפודים. השלט החמוד, שתיירים כבר מצטלמים לידו, מאט עוד יותר את מהירות התנועה בכניסה לרחוב.

מי שרואה את הדברים בצורה שונה לגמרי היא משטרת ישראל. משום מה החליט מישהו במשטרה שזאת פינה מעולה לאמן צוערים או שוטרים בתחילת הדרך במתן דו"חות לאזרחים. במשך שנים הם היו באים, בוקר בוקר, עומדים להם בכניסה לבניין הפינתי, טיפה מוסתרים, ומחכים לעבירה הגדולה מכולן:  רכב שמגיע מכיוון יהודה הלוי ופונה שמאלה בלי עצירה מלאה, אלא תוך התגלגלות כזאת במהירות של שני ק"מ לשעה. אגב הסיבה לאי העצירה המוחלטת היא שמאוד קשה לראות שם איך לפנות, קו הראיה מוגבל, וממילא הכל נעשה במהירות של על סף עצירה.

דוח בפינת מאזה (צילום: גל אוחובסקי)
הצומת "הסואנת" של מזא"ה ויהודה הלוי | צילום: גל אוחובסקי
וכך היו תופסים השוטרים פושעים איומים ומונעים אסונות. על הדרך כמובן נתפסים כל מי שמרימים סלולרי, לא מאותתים ושאר ירקות. כאמור מתישהו הם נעלמו. כמו שבאו. השבוע הם חזרו פתאום. הרחוב הקטן התמלא בשוטרות אסרטיביות במדי כחול ככה. זה מקום כל כך צפוף, שהניידת שמלווה אותן נאלצה לחנות על חצי מדרכה, תופסת חניה של איזה משרד, כי הכל כל כך צר. אבל מה זה משנה שקשה לעבור עם עגלת ילדים? העיקר שמי שהגיע השבוע לרחוב שלנו ולא התרכז, אכל אותה.

כך קרה גם לאיתן. הוא הגיע חזרה הביתה, רצה להודיע משהו למישהו, ונתפס עם סלולרי ביד. הלכו 1000 שקל. באסה גדולה. האמת היא שיש לנו מערכת דיבורית ברכב, והיא כאילו משוכללת, יעני עם מסך טאץ' וכל זה, רק שהיא מלאה תקלות. ולמרות שזה אוטו חדש לגמרי בסוף אנחנו מצליחים להשתלט עליה רק באופן חלקי ומידי פעם זולגים לדיבור בסלולרי. אז צלצלתי מיד באותו יום לסלקום והזמנתי דיבורית רגילה, ישנה, כמו פעם. זה מכוער, אבל לפחות לא יהיו יותר קנסות.

דוח בפינת מאזה (צילום: גל אוחובסקי)
אפילו אמא שלי באה להצטלם עם השלט שמזהיר מהקיפודים | צילום: גל אוחובסקי
העניין שלי הוא לא הדיבורית אלא המשטרה. הפעם האחרונה שאני זוכר ששוטר נתן לי דו"ח בתל אביב היה בפלורנטין, בלילה, בפנייה מרחוב כפר גלעדי ללוינסקי, גם מקום שבו הפנייה נעשית באיטיות רבה, והעניין עם אי עצירה מוחלטת הופך גבולי. והשאלה שלי היא איך זה יכול להיות שתמיד שוטרי התנועה בתל אביב (ואני מניח שזה ככה גם בשאר חלקי הארץ) עומדים במקומות הכי טיפשיים ונותנים דו"חות יקרים לעבירות הכי זניחות. יש מלא מקומות כאלה בעיר שבהם אנשים חוסמים נתיבים, חונים במקומות מסוכנים, ובעיקר מעכבים את התנועה. בחיים אתה לא פוגש שם שוטר.

תמיד יש נודניקים

לפעמים נדמה ששוטרי התנועה שונאים מקומות הומים ומעדיפים לעמוד בפינות האלה, אולי כי זה יותר קל, אולי כי זה יותר נוח לתת שם דו"חות ולעמוד באיזו מכסה. לך תדע. בכל מקרה החלטתי שבעידן הזה לפחות אפשר להעביר את המסר במהירות ויעילות לכל מי שצריך והעליתי פוסט בפייסבוק. רציתי שמי שגר או עובד בסביבה ישים לב שיש שוטרים ויזהר. זה נראה לי סוג של סולידריות אזרחית ראוייה.

מה ששכחתי (לרגע) זה שהפייסבוק מלא בנודניקים ומורות מחנכות. מיד התנפלו עלי והסבירו לי שאם דיברתי בסלולרי, מגיע לי, כי הייתי ממש במרחק נגיעה מלדרוס שמונה ילדים קטנים. לרגע הצטערתי בכלל שהעליתי את הפוסט, אבל אז נזכרתי שתמיד יש נודניקים, ואם הצלחתי לחסוך דו"ח מיותר מאדם אחד, כבר יהיה שמור לי מקום טוב יותר בשורה שלי בגן עדן.

זהו, הלכו 1,000 שקל. באו 4 נקודות. לא כיף. אולי הייתי צריך לכבד את השוטרות בלימונדה ומעמולים, ולשכנע אותן לעזוב את הרחוב החמוד שלנו. או סתם לעבור 300 מטר הלאה, לצומת בגין והרכבת שם יש כל הזמן רכבים חונים שחוסמים נתיבים, נהגי מוניות שרות שחוצים ארבעה נתיבים לרוחב באופן שגורם לך לאבד את הנשימה, ובכלל כאוס תעבורתי מושלם. אבל למה להן להסתבך? שם עוד עלולים לצעוק עליהן ועשויה להתפתח אלימות. עדיף במזא"ה. להתיידד עם קיפוד.