לא יכול להיות סיום מדכדך יותר ליום כיפור מאשר הראיון של ראש הממשלה בנימין נתניהו לכתב חדשות 2 עמית סגל. ראיון שנשמע כמו שיחת ידידים בבית מתנחלים בגוש עציון. זה כמעט בלתי נתפס, שברגע כל כך קריטי בזמן, נתניהו לא רק שאינו בלחץ, אלא שהוא זחוח כאילו הרגע קיבל טלפון מהמקבילה הבינלאומית של אראלה ומסרה לו שזכה בפיס במיליארד דולר.
בתוך הסיטואציה שבה הוא נמצא, ויותר חשוב הסיטואציה שבה ישראל נמצאת, בלתי נתפס שנתניהו לא ממצמץ אפילו פעם אחת. הוא כנראה באמת כל כך אוהב את הנסיעות האלה לאמריקה, שהן משבשות לגמרי את דעתו. הוא אינו רואה את המציאות כפי שהיא, והוא ממציא לעצמו מציאות מדומה.
חומת הזחיחות
ומיד הוא מתפנה לרטוריקה הקבועה והישנה על כך שיהודים יכולים לקנות בתים בכל שכונה בירושלים הבירה. כמובן שסגל, שהוא הדבר הכי טוב שקרה לימין בישראל בעשור האחרון, לא מזכיר את המילה סילואן. איש לא מזכיר לצופים שהדיון הוא ספציפי על שכונת סילואן הערבית, שבה רוכשים יהודים אגרסיביים בשיטות בזויות דירות כדי לעשות "דווקא" לערבים. כאילו אין מספיק שכונות יהודיות בירושלים. וכאילו חסר בעיר אבק שריפה.
אבל לסגל יש אג'נדה והוא ממשיך ותוקף מימין על כך שהשר אורי אריאל מתבכיין שאין מספיק בנייה בשטחים. ועל כך שליהודים אסור להתפלל בהר הבית. ונתניהו מבטיח שתהייה בניה. כאילו שלא ברור שכל בנייה נוספת בשטחים מרחיקה עוד יותר אפשרות לפתרון, ומקרבת את החזון של נפתלי בנט למסמוס המדינה הפלסטינית. אבל סגל מרוצה ומיד ממשיך הלאה.
השאלה הבאה היא יותר בתחום הפרשנות והרכילות הפוליטית. נתניהו נשאל מדוע בחר לאכול ארוחת ערב עם שלדון אדלסון השנוא על אובמה ערב לפני פגישתם. נתניהו מגניב חיוך ומסביר שמותר לו לאכול עם חברים. ואחר כך הודף את השמועות על כך שאכל שרצים וחזיר במסעדה. הוא מסביר שיש לו שני בנים שהם משגיחי כשרות וגם "עוד מישהי", ששומרים עליו. אף שאלה על כך שהוא ראש המדינה היחיד בעולם המערבי שחבר מיליארדר סידר לו עיתון מוביל שמדברר אותו, לא נשאלה או נרמזה.
אמאל'ה, אירן
לא היה שום סיכוי בראיון הזה שיתגלה אפילו סדק בחומת הזחיחות. אמנם באמריקה, באנגלית, הוא הבטיח שהוא עדיין תומך ברעיון של שתי מדינות לשני העמים, אבל בפועל נתניהו אינו חושב שאחרי המלחמה הנוראה של הקיץ הזה, משהו צריך להשתנות. להפך. הוא ימשיך לבנות בשטחים, ימשיך להזרים לשם כסף וחיילים שיאבטחו את המתנחלים מול חוסר הנחת הגובר של הפלסטינים, ושהעולם יקפוץ לו.
למנהיגים יש רגעים כאלה, שבהם הם יכולים לבחור. הרגעים האלה אינם באים בכל יום. רק מידי פעם. ואז ברגע כזה בזמן המנהיג יכול לבחור אם להמשיך במה שעשה עד עכשיו, או להיות נועז, יוזם, ולמצוא פתרון למשהו. אחרי המלחמה האחרונה, ברור לכולם שמשהו צריך להשתנות. אפשר כמובן לכבוש מחדש את עזה, להחזיר את המתיישבים לגוש קטיף ולהכריז שתכנית בנט למדינת אפרטהייד אחת משגעת בין הירדן לים היא מטרתנו.
אפשר גם להחליט שאלה הרגעים האחרונים להגיע להסדר סביר עם הרשות הפלסטינית, לפני שהסחבת וחוסר התקווה, יביאו איתם לשטחים רעיונות קיצוניים ואלימים אפילו יותר מחמאס. אפשר, כמו רבין בשעתו, לבחור בתקווה. אבל נתניהו תמיד נופל באותו מקום. הוא מגיע לארצות הברית, מתאהב בדמותו המדברת אנגלית במבטא רהוט, ומתחיל לבלבל את המוח על אירן ודאע"ש, ומשכנע את עצמו, וכנראה גם את עמית סגל, שזאת הבעיה האמיתית שלנו.
זה ממש עצוב, ומדכא כל אפשרות לתקווה. וזה מה שגם שולח בסופו של דבר עוד ועוד מצביעים לידיהם של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. שלא לדבר על כל הפייגלינים והדני דנונים שמתחזקים אצלו מתחת לשולחן. בנימין נתניהו חושב שהוא מרוויח זמן, אבל האמת היא שאנחנו כל הזמן מפסידים. נתניהו מביא איתו עכשיו חוסר תקווה במלוא החופן. וחוסר תקווה הוא מתכון מעולה לאסון.